מוחמד אבו ריש נ' מוחמד אסעד עבד

פסק דין

בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כב' הש' ש. פיינסוד-כהן) מיום 6/6/13, בת.א. 1629/05.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת.

1.א. בשנת 71' בחודש נובמבר נחתם הסכם חליפין בין המערער לבין המשיב תוך רישום פרטי אביו של המשיב (להלן: הסכם החליפין), לפיו מכר המערער למשיב חלקת אדמה נטועה 40 עצי זית באזור אלסריסה (הידועה כחלקה 79 בגוש 18888), על פי גבולות מוסכמים, תמורת שטח של 2,650 ד'ראע בחלקת אדמה באזור בשם אלח'שנה, הידועה כחלקה 3 בגוש 18899 (להלן: חלקה 3), תוך ציון גבולות החלק המועבר לפי שמות הבעלים הגובלים, לרבות יתר החלקים של המשיב עצמו. (להלן: החלק הנעבר). הצדדים הסכימו כי המילה ד'ראע משמעה זרוע, וכי 2,650 ד'ראע מהווים 1,490 מטרים מרובעים.

ב. ביום 19/3/78 ביצע המערער עסקת חליפין נוספת, במהלכה מסר למר רשרש סלמאן אבו ג'נב (להלן: אבו ג'נב), את השטח הנעבר בתמורה לדירת מגורים ושטח מגורים במקום אחר. (להלן: הסכם החליפין השני או ההסכם).

ג. במהלך שנת 92' נתבעו אבו ג'נב ובנו (להלן: אבו ג'נב) על ידי גורם אחר, יורשיו של המנוח מוחמד חלבי, שהיה בעלים של חלקה 7 בגוש 18999 (להלן: חלקה 7), הסמוכה לחלקה 3, בטענה כי אבו ג'נב פלשו לחלקה 7. אבו ג'נב נדרשו לסלק ידם מחלקה 7 ולשלם פיצויים לרבות דמי שימוש עבור השימוש בשטחם. אבו ג'נב הגישו הודעת צד שלישי נגד המערער, אשר מכר להם את השטח הנעבר, בגינו הועלתה טענת הפלישה. תביעה זו התנהלה בתיק אזרחי 19225/92 בבית משפט השלום בחיפה בפני כב' הש' ד"ר נאוה אפל-דנון (להלן: התיק הראשון וכב' הש' דנון בהתאמה).

ביום 28/4/99 ניתן פסק דינה של כב' הש' דנון, אשר קיבלה את התביעה, קבעה כי המערער התיימר למסור לאבו ג'נב את השטח הנעבר כחלקה שבבעלותו, והגורם לכך היה פעולה רשלנית של העדר מדידה מוסמכת בה השתתפו כל הצדדים במידה שווה. לכן, החליטה לחלק ביניהם את האחריות, וחייבה את אבו ג'נב לשלם תמורת השטח שהוחזק על ידם שלא כדין, לרבות 817 מ"ר מהשטח הנעבר, מתוכו שטח מבונה בגודל 160 מ"ר (להלן: שטח הפלישה), וכן דמי שימוש. המערער כצד שלישי חויב לשלם לאבו ג'נב סכום של 19,026 דולר, המהווה מחצית נזקם של אבו ג'נב, וכן מחצית מההוצאות שהושתו עליהם. (להלן: פסק הדין הראשון).

ד. ביום 19/4/05 הגיש המערער תביעה כנגד המשיב לסעד כספי המגלם את שוויו של שטח הפלישה, דהיינו 817 מטר מרובע מהשטח הנעבר, אשר לטענתו העביר לו המשיב במסגרת הסכם חליפין שביניהם על אף שלא היו בבעלותו, וכן עתירה לשפותו בגין הכספים הנתבעים ממנו בתיק הוצאה לפועל שנפתח לאחר פסק הדין הראשון. המערער העמיד את התביעה על סכום של 254,960 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 10/11/04, וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. בשנת 06' ביקש התובע לתקן את כתב התביעה, להוסיף סעדים נוספים כגון ביטול של הסכם המכר עם המשיב, סילוק ידו ויד יורשים נוספים של אביו מהשטח שנמסר תמורת השטח הנעבר וכן פיצויים בגין התנהלות המשיב. בקשתו נדחתה בהחלטה מנומקת שניתנה רק ביום 30/10/11.

2.טענות הצדדים בבית משפט קמא

א. המערער טען כי החזיק בשטח הנעבר מבלי לעשות בו שינוי, עד אשר מכר אותו לאבו ג'נב. לטענתו, המשיב, אשר סימן בעצמו את גבולות השטח הנעבר, הציג עצמו כבעלים של שטח הפלישה. משפתח אבו ג'נב בהליכי הוצאה לפועל נגד המערער, על המשיב לשפותו. עוד טען כי בשנת 00' החתים המשיב אותו ואת אשתו על מסמך נוסף, לפיו ביקש להעביר את החלק שהתקבל על ידו בתמורה באלסריסה ישירות לילדיו, כשהוא מבטיח למערער לסלק את הסכומים שנפסקו בפסק הדין, אך לא עשה כן עד עצם היום הזה.

המערער הגיש חוות דעת של מודד מטעמו, מר אחסאן מולא (להלן: המודד מולא), והתייחס למדידה שהוגשה בתיק הראשון, בטענו כי אינה משקפת בהכרח את גבולותיו הטבעיים של השטח הנעבר, כפי שנמסרו על ידו לאבו ג'נב.

ב. המשיב טען להתיישנות התביעה, בפרט שלא צורף כצד להליך הקודם על ידי המערער. לטענתו מדובר בתביעה כספית אשר התגבשה עם משלוח הודעת צד ג' נגד המערער בשנת 94', והיא התיישנה. לחלופין טען לשיהוי בהגשת התביעה, אשר גרם לו נזק ראייתי. עוד טען המשיב להעדר יריבות בינו לבין המערער, בטענו שהסכם החליפין נחתם בין המערער לבין אביו, ואילו הוא עצמו רק טיפל בפועל בעסקת החליפין ואין לחייבו אישית. לטענתו, רכש אבו ג'נב שתי חלקות סמוכות באותו חודש, אשר רק אחת מהן היא השטח הנעבר, ולא הוכח כי הטעות במדידה חלה דווקא בשטח הנעבר, בפרט משהיטשטשו הגבולות הטבעיים המצוינים בהסכם החליפין הראשון, שם נקבע כי גבולותיו של השטח הנעבר הם: במזרח אסעד מוחמד חלבי, במערב ובצפון הבעלים, ובדרום וליד מרזוק מועדי, ואילו בהסכם השני נקבע שבשטח הנעבר דרך ברוחב שלושה מטרים מהדרך של מוחמד ג'מאל לבית המערער.

3.פסק דינו של בית משפט קמא

א. השופטת קמא דנה בטענות הצדדים, שמעה ראיות, אך בסופו של דבר דחתה את התביעה, על אף שקבעה כי עילת התביעה לא התיישנה, וכי קיימת יריבות בין הצדדים. השופטת קמא דנה בגבולות השטח הנעבר, כפי שבאו לידי ביטוי בראיות הצדדים, בגרסאותיהם, לרבות גרסאות עדיהם, וכן בהסכמים שהוצגו בפניה ובמסמכים נוספים. השופטת קיבלה את טענת המערער כי השטח הנעבר נמסר במיקומו ובשלמותו על ידי המערער למשיב, כפי שהתקבל על ידו, או בלשונו:"גבולות החלקה נשמרו" (עמ' 8 לפסק הדין). בהתייחסה לעדויות הצדדים, לפיהן סימנו את השטח הנעבר באמצעות חוט, כי גבולות השטח הנעבר כפי שצוינו בהסכם החליפין מתוחמים על ידי ציון בעלי החלקות הסמוכות, ציינה כי הם הסכימו לכך שבאותה תקופה בירכא לא היה מקובל לבצע מדידות באמצעות מודד מוסמך, וכי הצדדים נתנו אמון זה בזה. על יסוד חומר הראיות קבעה שחלקת חלבי נמצאת במזרח או בדרום מזרח והיא גובלת עם השטח הנעבר (חלק מחלקה 3), ואילו מצפון נמצא אחיו של המשיב, סלים עבד, אשר קיבל את החלקה מאביו שהיה בעלים רשום בחלקה (להלן: עבד). כן קבעה כי המערער לא הוכיח כי השטח הנעבר אינו גובל עם יתר השכנים כפי שהם רשומים בהסכם החליפין.

על יסוד עדויות הצדדים ועדיהם קבעה גם כי הפרשי גבהים בין החלקות וגדר אבנים טבעית היוו סימון הגבול בין החלקות. נקבע: "המסקנה הינה כי עד לשנת 85' סומן הגבול בין הצדדים באמצעות טרסת אבנים והפרשי גבהים – כאשר החלקה הנמוכה של חלבי והחלקה הגבוהה של עבד. לאחר ביצוע המדידות נקבע כי הגבול עובר למעלה, היינו בחלקת עבד, היא החלקה הנעברת שבמחלוקת..." (עמ' 8 לפסק הדין).

ב. בקשר לשטח המריבה קבעה: "הוכח כי הגבולות כפי שסומנו בין חלבי לעבד, מוטעים היו. ואולם התובע (המערער) לא הוכיח ולו בראשית ראיה את היקף החריגה בגבולות. ממצאי המדידה, כי הגבול עובר למעלה ולא למטה אינם מספקים מענה להיקף החריגה בשטח החלקה הנעברת" (עמ' 8 לפסק הדין). בשאלה האם העביר המשיב למערער בכלל השטח הנעבר אדמה שאינה שלו בשטח של 817 מ"ר (שטח הפלישה), הכריעה כבוד השופטת קמא, לאחר שבחנה את עדויותיהם של המערער, המשיב, אבו ג'נב ומבדא מולא, כולם אנשים נכבדים, כי "לא ניתן להתחקות אחר גבולות החריגה במדויק האם מאדמת התובע (המערער) או מאדמת יוסף חביש המנוח" (עמ' 10 לפסק הדין).

השופטת קמא התייחסה לעדות המערער לפיה המדידה שבוצעה בתיק הראשון לא משקפת את הגבולות הטבעיים של השטח הנעבר, אך קבעה כי העובדה שלא הופיע למדידות בהליך קודם היא בעוכריו. כך סברה כי ספק אם הייתה בידי המערער אפשרות להתחקות אחר הגבולות הטבעיים של השטח, משהסביר המודד מולא כי "גבול טבע זה טראסות קדומות, סלעים מצוק. אין גבולות כאלה במקום נכון לאותו יום שהגעתי... בזמן שהגעתי היו קירות" (עמ' 30 לפרוט', ש' 6-1). בנוסף לכך, רכש אבו ג'נב כאמור, שטח אדמה נוסף מיוסף חביש המנוח, הסמוך לשטח הנעבר, בהיקף של 1,850 זרוע. מבדא מולא העיד כי היה בעלים בקרקע בחלקה 3 שקיבל מהמשיב בשנות ה-70', כי קיבל 1,125 זרוע כנגד 700 זרוע, וכי המשיב הצביע לו על הגבולות בשטח. לדבריו, מכר את החלקה ליוסף חביש (עמ' 29-28 לפרוט'), גרסה שתמכה בדברי המשיב לגבי ההחלפות בינו לבין מבדא ובין מבדא לבין חביש. המשיב עצמו העיד כי ראה את ההסכם בין חביש ושיח' מבדא למערער ולאבו ג'נב (עמ' 42 לפרוט'). בית משפט קמא בחן את הגרסאות והגיע למסקנה כי מדובר בהפרש של 725 זרוע שלא הוברר.

ג. בית משפט קמא העלה תמיהה בנוגע לגבולות על פיהן בוצעה מדידה בתיק הראשון, בה נמצאה חריגה לעבר חלקה 7, ציין כי מעדותו של המודד מולא נלמד כי אין התאמה בין הקרקע שרכש אבו ג'נב לשטחים שרכש על פי הסימון בדרעא, ובהעדר ראיות נוספות קבע כי לא ניתן להתחקות אחר היקף החריגה והאם היא סבירה. כן ציין כי "בפרט לא הוכח" שהמשיב חייב בשיפויו של המערער בגין פסק הדין הראשון.

משהוכחה חריגת מה בסימון הגבולות הטבעיים, אך היקפה לא הוברר, לא עשה בית משפט צו להוצאות.

על כך הערעור שבפני.