מוזייקו לשיש בע"מ נ' אייל ד.לאבן ושיש בע"מ

פסק - דין

1.התביעה המקורית בתיק שלפנינו, שעניינה אי תשלום חוב בגין סחורה שסופקה לנתבעת על ידי התובעת, הוגשה ביום 18/7/07 וכתב תביעה מתוקן הוגש ביום 14/11/07.

2.על פי כתב התביעה המתוקן, בהתאם להסכם בין הצדדים, סיפקה התובעת לנתבעת אבן ושיש לפי דרישתה, בתעריפים מוסכמים ביניהם, כאשר ההתחשבנות היתה תקופתית ולא עבור כל משלוח לחוד.

3.התביעה מתייחסת להספקת סחורה בתקופה שבין 3/3/05 ועד ליום 5/6/05 (17 משלוחי אבן), אשר לטענת התובעת לא שולם עבורה סכום של 49,700 ₪ (כולל ריבית והפרשי הצמדה עד ליום הגשת התביעה).

4.לטענת התובעת, הנתבעת קיבלה את הסחורה ונציג מטעמה חתם על תעודות המשלוח בגין כל משלוח שקיבל, כפי שמופיע בתעודות המשלוח שצורפו לכתב התביעה.

הנתבעת מצדה טוענת כי אין כל חתימה שלה על תעודות המשלוח.

עוד נטען על ידי הנתבעת, כי חתימת המקבל על תעודת המשלוח הינה ראיה רק לעצם קבלת המשלוח ולא להיקפו ולכמות האבן שבו, הואיל ולא ניתן לספור את כמות האבן שהתקבלה בפועל בעת מסירת הסחורה ולכן הצדדים התחשבנו ביניהם באופן תקופתי.

5.המחלוקת בין הצדדים מצטמצמת למעשה לשאלה האם כמויות האבן שסופקו לנתבעת בפועל אכן תואמות את האמור בתעודות המשלוח או שמא במהלך שנות העבודה המשותפות חסרו לנתבעת כמויות אבן, חרף האמור בתעודות המשלוח.

6.על מנת לענות על שאלה זו, עלינו להתייחס תחילה לשיטת הספירה והכימות של האבן בכל משלוח שהגיע לנתבעת.

7.מעדותו של מר איברהים מחמוד לעמור מטעם התובעת עולה, כי האבן נספרת על ידו על פי מטר כאשר המדידה נעשית לפני ההעמסה של המשטחים, והוא רושם בחשבונית בהתאם (פרוטוקול מיום 11/5/09 עמ' 6 שורות 25-10).

העד מוחמד דבש, שהוא נהג עצמאי ולא התרשמתי שהיה לו אינטרס לסייע למי מהצדדים, נשאל כיצד בדק כמה אבן שמו לו על המשאית וענה: "בכל משטח לפי דעתי יש 10 מ"ר כפול 14 זה 140 מ"ר וזה מה שנכנס למשאית. אני עובד איתם 10 שנים, פעם אחת לא תפסתי אותם שחסר חצי מטר" (שם, עמ' 9 שורות 20-19).

כאשר נשאל העד אם איכפת היה לו כמה משטחים היו במשאית, השיב: "לא. אני עושה הובלה, אני בודק מה יש בתעודת המשלוח ואם זה מתאים למה ששמו לי על המשאית כי צריך לעבור במחסום וזה צריך להיות מדוייק" (שם, שורות 30-29).

8.מר אייל דוידוביץ, מטעם הנתבעת, טען בעדותו ביום 8/4/10 כי בדיקתו כמה אבן סופקה לו נעשתה בכמה אופנים: "אחת, בשטח ווידאנו כמה אבן בנינו על הקירות ומה החשבון שהמזמין אישר לי, בדיקה שניה, עשינו עם החשבוניות ותעודות המשלוח של התובעת ואין קשר ביניהם" (פרוטוקול עמ' 3, שורות 24-23).

כאשר נשאל מר דוידוביץ בחקירה חוזרת האם ניתן לבדוק מיידית את המשלוח שמגיע לאתר, ענה: "בלתי ניתן מהסיבה שמגיעה לאתר משאית ולפעמים משאית כפולה עם עגלה והכל בתוכה אבנים. לא פורקים אבן אבן אלא מורידים משטחים" (פרוטוקול עמ' 4 שורות 31-29).

9.מר דוידוביץ גם לא זיהה את החתימות שהופיעו, לכאורה, מטעמו על גבי תעודות המשלוח שהציגה התובעת וטען (למשל לגבי תעודת משלוח מס' 793) כי מדובר בקשקוש .

עוד טען, כי לא היו לו כלל עובדים בעלי שמות שהופיעו על גבי תעודות המשלוח, וכי הבלאגן ששרר אצל התובעת הוא הסיבה לכך שלא נמצאה התאמה בין תעודות המשלוח לבין החשבוניות.

בסעיף 12 לסיכומי הנתבעת נטען, בהקשר זה, כי סביר מאוד להניח שהתובעת סיפקה סחורה לגורם אחר, כנראה לאלה שמופיעים בתעודות המשלוח, וכיום תובעת שלא כדין את הנתבעת עבור סחורה שסופקה לאחרים.

10.לאחר ששמעתי את הצדדים, לרבות הנהג מוחמד דבש, ועיינתי במסמכים ובעיקר בתעודות המשלוח – הגעתי למסקנה כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת תביעתה.

אמנם על פי חוק המכר התשכ"ח-1968, סעיפים 13 ו-14, על הקונה לבדוק את הממכר מיד לאחר קבלתו ולהודיע למוכר על אי התאמה מיד לאחר מועד הבדיקה – אולם הוראות אלה לא חלות במקרה שלפנינו ,וזאת לנוכח ההסכמה רבת השנים בין הצדדים שלא כל משלוח ייבדק לחוד אלא תיערך התחשבנות תקופתית על סמך חומר הנהלת החשבונות.

הואיל ולא הוכח כי החתימות על גבי תעודות המשלוח הן אכן של נציגי הנתבעת, והואיל ולא היתה התאמה בין תעודות המשלוח לבין החשבוניות – לא הרימה התובעת את הנטל המוטל עליה להוכחת החוב הנטען על ידה.