מוהבן נ' הדואר

פסק דין

בתאריך 28.6.2009 רכש התובע רכב ממשטרת ישראל ושילם עבורו סך 24,600 ₪. התובע ונציג המשטרה פנו לנתבעת וביקשו לבצע העברת בעלות, כמקובל. לאחר ששולמה אגרת העברת הבעלות, סבר התובע כי אכן בוצעה העברת הבעלות.

לימים, הסתבר לתובע כי למרות האמור ולמרות קבלת אישור מהנתבעת, העברת הבעלות לא בוצעה בפועל. התובע פנה פעמים רבות לסניף הנתבעת אולם למרות שהובטח לו כי הענין יטופל, דבר לא נעשה והבעלות לא נרשמה על שמו.

תקופה קצרה לאחר רכישת הרכב ובשל מצוקה כלכלית, ניסה התובע למכור את הרכב. התובע טוען כי כתוצאה מממחדל הנתבעת לא הצליח למכור את הרכב, שכן אף לא קונה אחד, רצה לקנות רכב שאינו רשום על שם בעליו.

לאחר תקופה קצרה נוספת, בתאריך 7.9.2009, נגנב הרכב. התובע טען כי ערך לרכב ביטוח צד ג' בלבד ולפיכך לא פוצה בגין הגניבה. בנסיבות אלה עותר התובע לחייב את הנתבעת בסך 35,000 ₪.

הנתבעת מודה כי אכן, בתאריך 28.6.2009 נרשמה פעולת רישום שינוי בעלות ברכב, משמה של משטרת ישראל לשם התובע. למרות זאת טוענת הנתבעת, כי בשל תקלה נדירה לא נקלטה הפעולה במחשבי רשות הרישוי – משרד התחבורה.

לתמיכה בטענותיה, הגישה הנתבעת מכתב מטעם סגנית מנהל בנק הדואר ובו הוסבר כי לעיתים מתרחש נתק בתקשורת בין הנתבעת לרשות הרישוי וכשזה מתרחש, בשלב סיום הרישום, אין פקיד הנתבעת יכול לדעת אודותיו, ואף אין כל אינדיקציה האם אכן הפעולה הוזרמה למחשבי רשות הרישוי, אם לאו.

לטענת הנתבעת בשל האמור, טענות התובע אינן צריכות להיות מופנות לנתבעת ו/או לפקידתו, אלא היה עליו לפנות לרשות הרישוי, אשר לה האמצעים לתיקון טעויות מסוג זה.

הנתבעת טוענת עוד כי אין לה כל אחריות לנזקי התובע והוא בלבד אחראי לנזקיו, שכן היה עליו לבטח את רכבו; לטענתה, לא היה עליה לצפות את אפשרות הנזק הנטען, ומכל מקום נותק הקשר הסיבתי בין מחדלה ובין הנזק, וזאת בשל גניבת הרכב.

דיון והכרעה

לאחר קיומה של ישיבה מקדמית, הסמיכוני הצדדים לפסוק בתובענה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984, בצרוף נימוקים קצרים, על בסיס כתבי הטענות בתיק ונספחיהם.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, החלטתי לקבל את התביעה בחלקה. להלן טעמי.

הצדדים אינם חלוקים כי למרות תשלום אגרה לנתבעת לא נרשמה הבעלות על שם התובע. יחד עם זאת, אינני סבור כי מחדל זה גורר בהכרח אחריות של הנתבעת לנזקיו הנטענים של התובע.

בנסיבות דנן אני סבור כי האחריות למרבית הנזקים שנטענו רובצת על התובע, זאת כיוון שלא היתה כל מניעה לבטח את הרכב ובכך למנוע את מצב הדברים שנוצר. טענת התובע בסיכומיו כי לא יכול היה לעשות כן, בשל אי רישום הבעלות על שמו, נטענה לראשונה בסיכומים וממילא לא הובאה ראשית ראיה כדי לתמוך בטענה זו.

פגם נוסף בהתנהלותו של התובע מצאתי בכך שלמרות שידע כי הבעלות לא נרשמה על שמו, לא פנה לרשות הרישוי. התובע מסכים בסיכומיו, כי הגורם המשנה את רישום הבעלות וממילא מנפיק רשיון רכב על שמו, הינה רשות הרישוי [כפי שאף מופיע על רשיון כל רכב ובענייננו נספח ב' לתביעה]. בנסיבות אלה ברי כי היה על התובע לפנות לרשות הרישוי ולבקש הנפקת רישיון רכב על שמו, וזאת מיד לאחר שהבין כי ישנה בעיה ולמצער בשלב שבו החליט למכור את הרכב. טענת התובע כי פנה למשרד הרישוי נטענה אף היא לראשונה בסיכומים וממילא לא הובאה כל ראיה ולמצער זכר כלשהו בתצהיר כדי לתמוך בה.

בנסיבות אלה, מקובלות עלי טענות הנתבעת כי בשל גניבת הרכב כנטען, נותק הקשר הסיבתי בין אותה תקלה אצל הנתבעת, לבין הנזק הנטען.

באשר לסעדים שנתבעו, הרי שאלה לא הוכחו. התובע טען כי רכש את הרכב בסך 24,600 ₪ ובתביעתו טוען כי מחיר מחירון הרכב הינו כ – 60,000 ₪; זאת ללא קשר לסכום הרכישה ובלא כל הסבר מדוע בתביעה נתבע סך של 35,000 ₪. לא ברור מהו הבסיס לסכום זה ואף לא ניתן הסבר לכך אף לא בסיכומים.

זאת ועוד. הטענה לגבי שווי הרכב לא גובתה במחירון ו/או בראיה אחרת וממילא אין בידי לקבלה וזאת אך בשים לב לסכום אותו שילם התובע בגין הרכב.

התובע אמנם תמך את טענתו כי ניסה למכור את הרכב ללא הצלחה בתצהירו של צד ג' אך אף מתצהיר זה לא ניתן ללמוד על הסכום שנתבע ואף לא על המחיר שהוצע עבור הרכב.

לסיכום אציין כי מקובלות עלי טענות הנתבעת כי התקלה ארעה בשל נסיבות שלא היו בשליטתה וכי בגניבת הרכב נותק הקשר הסיבתי בין כשלון הרישום ובין הגניבה. בנסיבות אלה לא מצאתי לפסוק לתובע את הסכום שנתבע במלואו ואף לא את הסכום ששולם עבור הרכב.