מהי הדרך הראויה לחישוב היחס בין נכויות שנגרמו מתאונה ובין נכויות אחרות?

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

המחלוקת

1.        כיצד יש לחשב את היחס בין נכויות שנגרמו לנפגע כתוצאה מתאונת דרכים, לבין נכויותיו האחרות שאינן נובעות מהתאונה? שאלה זו, מובאת להכרעתנו במסגרת בקשת רשות ערעור זו, בתביעת שיפוי המוגשת על ידי המוסד לביטוח לאומי כנגד חברות הביטוח מכוח ההסכם ביניהם. התשובה לה יפה גם לתביעות הניזוק כנגד המזיק, מקום בו מתעוררת שאלת ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי.

2.        הגב' פ. (להלן: הנפגעת) נפגעה בתאונת דרכים ביום 24.7.96 עת נהגה ברכב שהיה מבוטח אצל המשיבות (להלן: המשיבות אוהמבטחות). בעקבות התאונה הגישה הנפגעת בקשה לקבלת קצבת נכות כללית מן המוסד לביטוח לאומי (להלן: המבקש אוהמוסד). הוועדה הרפואית של המבקש אישרה את תשלום הגמלה לנפגעת ונקבעו לה אחוזי הנכות בתחומים הבאים: אפילפסיה - 80%; ליקוי פסיכיאטרי - 30%; ליקוי אורתופדי - 20%; ופגיעה בבלוטת התריס - 20%. עוד נקבע בוועדות הרפואיות כי מתקיים קשר סיבתי בין הנכות הנוירולוגית (אפילפסיה) (בשיעור 80%) והנכות הפסיכיאטרית (בשיעור 30%) לבין התאונה.

           המבקש, המוסד לביטוח לאומי, הגיש לבית משפט השלום תביעה כנגד המשיבות, לשפותו בגין הגמלאות שהוא משלם לנפגעת מכוח ההסכם רב השנים בינו לבין המשיבות. לעניין זה כבר נפסק כי המוסד זכאי לשיפוי מכוח ההסכם אך ורק בגין נכויות שהן תוצאה של התאונה שבגינה קמה חבות לחברת הביטוח (רע"א 805/06 המוסד לביטוח לאומי נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (טרם פורסם, 29.3.2009)).

3.        בית משפט השלום (כבוד השופט ד' פולוק) קבע גם הוא כי הנכות הנוירולוגית וזו הפסיכיאטרית אכן קשורות לתאונה. עוד נקבע כי לצורך חישוב סכום השיפוי בו יחויבו המשיבות מתוך כלל הגמלאות המשולמות לנפגעת, יש לקבוע מהו היחס בין הנכויות - בין אלה שהוכרו כבעלות קשר סיבתי לתאונה לבין כלל הנכויות מהן היא סובלת כיום.

           לצורך חישוב החלק היחסי לו זכאי המבקש, סיכם בית משפט השלום אריתמטית בחישוב מצטבר את הנכויות לגביהן נקבע קשר סיבתי לתאונה. סך כל הנכויות האמורות הועמד על 110% (30% + 80%). מנגד, צרף בית המשפט את שיעורי כלל הנכויות מהן סובלת הנפגעת כיום וכפי שנקבעו בוועדות הרפואית, בסכום כולל של 150% (20% + 20% + 30% + 80%). בית המשפט פסק כי יש לחשב את שיעור התגמולים באמצעות חישוב החלק היחסי של שיעור הנכות המצטברת (ללא שקלול) בגין התאונה (110%) מתוך שיעור הנכות הכוללת המצטברת (ללא שקלול) (150%), לאמור: . לאור האמור, נפסק כי המשיבות ישפו את המבקש בשיעור של 73.34% מגמלאות המוסד לביטוח לאומי ששולמו לנפגעת.

4.        המבקש, המוסד לביטוח לאומי, לא השלים עם פסק הדין וערער עליו לבית המשפט המחוזי. לטענתו, מן הדין היה לבחון את היחס שבין סך כל הנכויות המשוקללות בתחום הפסיכיאטרי והנוירולוגי (86%) לבין סך כל הנכויות המשוקללות כולן (92%). סכום השיפוי לשיטתו צריך היה לעמוד, אפוא, על .

           בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים צ' זילברטל, ג' כנפי-שטייניץ, ר' יעקובי) דחה את הערעור, תוך שהוא מותיר את החישוב המצטבר שביצע בית משפט השלום על כנו. נקבע כי שיטתו של המבקש "יוצרת עיוות". לשקלול של נכויות - כך נקבע - יש מקום כאשר בוחנים את נכותו של נפגע, מתוך נקודת המוצא שהנכות הרפואית הכוללת לא תעלה על 100%; ואולם לצורך קביעת יחס נכון ואמיתי בין נכויות הנובעות ממקורות שונים - אין כל צורך לבצע שקלול. בית המשפט דחה את ניסיונו של המבקש להסתמך על פסקי דין שנערך בהם, על פי הנטען, חישוב דומה. נפסק כי הסוגיה טרם הועמדה להכרעת בית המשפט העליון, וממילא לא נדונה באופן מפורש עד כה.

5.        המבקש טוען כי מדובר בסוגיה החוזרת לפתחם של בתי המשפט, אשר קיימות בעניינה פסיקות סותרות של הערכאות המבררות. בשים לב גם לכך שמדובר בשחקנים חוזרים (המוסד לביטוח לאומי וחברות הביטוח), סבור המבקש כי יש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לגופו של עניין חוזר המבקש וטוען כי השיטה לחישוב חלקו היחסי צריכה להיעשות לפי חישוב נכויות משוקללות בדרך המוצעת על ידו ולא לפי חישוב אריתמטי מצטבר של הנכויות, ומפנה לפסקי דין שונים בהם נעשה, לטענתו, חישוב כאמור.

           המשיבות מצידן סומכות ידיהן על פסקי הדין של הערכאות הקודמות, ואף מפנות לשורה של פסקי דין נוספים שניתנו, בהם ננקטה שיטת החישוב האריתמטית המצטברת. המשיבות טוענות כי שיטת החישוב שמציע המבקש מגדילה שלא בתום לב את רווחיו, שכן היא גורמת למשיבות לשלם תגמולים לפי שיעור "תרומה" גבוה יותר משיעור התרומה אותה יש ליחס לתאונה מתוך הנכות הכוללת (זו שקשורה לתאונה וזו שאינה קשורה לה).  

           החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

הלכת פרלה עמר והפסיקה שבעקבותיה

6.        העיקרון שעל-פיו מנכים את תגמולי המוסד לביטוח לאומי אותם ראוי לייחס לתאונה נקבע עוד בפסק-הדין בעניין פרלה עמר (רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350 (2003) ונוסח בזו הלשון:

כללו של דבר: את שיעור תגמולי המוסד שננכה מתביעת הפיצויים מקום שלא יוחדו בו התגמולים למעשה הנזיקין נושא המשפט, נשום בכל מקרה על פי שיעור הנכות שנקבעה בבית המשפט בגין מעשה העוולה. בית המשפט חייב במקרים כאלה לקבוע לא רק את שיעור הנכות שהוסב לתובע במעשה הנזיקין. הוא חייב גם לקבוע את שיעור הנכות הכוללת של המזיק [צ"ל הניזוק] על מנת לעמוד על היחס בין השתיים. התוצאה תוכפל בסכום התגמולים המשתלמים על ידי המוסד, והסכום שיתקבל ינוכה מן הפיצויים (שם, בעמ' 362).

           עוד נקבע כי שיעורו של החלק היחסי ייקבע על פי חוות הדעת הרפואיות המובאות לפני בית המשפט:

השיעור היחסי של תגמולי המוסד שראוי לנכות מן הפיצויים ייקבע אפוא על-פי שיעור הנכות שבית המשפט ראה בה כנכות שהוסבה לתובע הניזוק.... דרך זו עדיפה על הסתייעות בחוות דעתם של רופאי המוסד לביטוח לאומי. כאמור, לעניין תגמולים מסוימים אין רופאי המוסד נדרשים כלל לשאלת הזיקה הסיבתית שבין הנכות לבין מעשה הנזיקין הרלוונטי. במקרים אלה אין להסתמך על קביעת המוסד גם מקום שניתן לגלות בו בחוות דעתם של רופאי המוסד התייחסות מבדלת למאפייני הנכות השונים שבקביעת המוסד לבין קביעת סוגי הנכות בבית המשפט. בית המשפט, שלא כמו המוסד לביטוח לאומי, נדרש תמיד לקבוע מהי הנכות שהניזוק סובל ממנה כתוצאה ממעשה הנזיקין, והוא מתבקש לייחדה מכל מגבלה רפואית אחרת.

דרך זו שבה נלך - הסתמכות על הקביעות הרפואיות של בית המשפט - יש בה גם יתרון מעשי: היא מייתרת את הצורך להתחקות אחרי השיקולים שעמדו ביסוד קביעת המוסד לביטוח לאומי - שיקולים שאינם דומים בהכרח לשיקולים הצריכים לקביעת החבות המזיקה; היא מייתרת את הצורך להוסיף התייחסות חיצונית לקביעה הפנימית של המוסד לביטוח לאומי, בייחוד במקרים שבהם אין רופאי המוסד נדרשים כלל לבירור החלוקה שבין הנכות שהוסבה על ידי המזיק דהיום לבין הנכות שהיתה קיימת עובר למעשה הנזיקין (שם, בעמ' 361-362).

           בית המשפט קבע, אפוא, שלושה שלבים לחישוב ניכוי התגמולים: "בשלב הראשון על בית המשפט - על ידי מומחים מטעמו - לקבוע את שיעור הנכות בגין מעשה העוולה ואת שיעור הנכות הכוללת של הניזוק; בשלב השני בית המשפט עומד על היחס בין שתי הנכויות; ובשלב השלישי, מוכפל היחס בין שתי הנכויות בסכום התגמולים המשתלמים על ידי המוסד לביטוח לאומי. תוצאת ההכפלה היא הסכום אותו יש לנכות מן התגמולים" (דברי הנשיאה ד' ביניש בדנ"א 7454/09 בכר נ' פוקמן, טרם פורסם 10.1.2010)).