מהו המועד הקובע לעניין ענישה בשל עבירה מתמשכת- הגשת כתב האישום או גזר הדין?

הנשיאה ד' ביניש:

           המדינה הגישה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו בערעור של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (הנשיא י' אלון). הבקשה הובאה בפנינו ודנו בה כבערעור.

           השאלה שהוצבה בערעור זה היא, האם רשאי בית המשפט להביא בחשבון בעת קביעת עונשו של אדם שהורשע בעבירה נמשכת, את פרק הזמן בו התמשכה העבירה גם לאחר מועד הגשת כתב האישום. במלים אחרות, מהו המועד הקובע לעניין הענישה בגין עבירה מתמשכת, האם מועד הגשת כתב האישום או מועד גזירת הדין.

תיאור העובדות

1.        אהרון מלכיאל, המשיב בבקשת רשות הערעור שלפנינו, הורשע ביום 16.12.2001, במסגרת הסדר טיעון בת"פ 3587/99, בעבירה של בניית גן אירועים ללא היתר בנייה. המדובר בבנייה לא-חוקית בהיקף נרחב ביותר, שהשתרעה על פני 19 מבנים שונים בשטח של כ-20 דונם, שהוקמו ללא בחינת גופי התכנון, מבלי שנתקבל אישורם ומבלי שניתן היתר בנייה כחוק. בגזר הדין, חויב המשיב להרוס את המבנים עד ליום 12.5.2003. המשיב הגיש שתי בקשות לדחיית מועד ביצוע ההריסה, בעקבותיהן נדחה המועד האחרון לקיום הצו ליום ה-1.9.2004. בית משפט השלום סירב לבקשה נוספת של המשיב לדחות, בפעם השלישית, את מועד קיום הצו, וערעור שהוגש על החלטה זו נדחה. בד בבד התרחשה במקום תאונה חמורה בה נפל אחד מעמודי המבנים ופצע ילדה, שנזקקה לאשפוז ולטיפול רפואי בבית החולים. חרף אירוע קשה זה, ובניגוד לסדרת ההחלטות השיפוטיות העקבית והחד-משמעית בעניינו, לא הרס המשיב את המבנים במועד הנדחה, והמשיך להפעיל את גן האירועים שבנה שלא כדין וללא היתר - משל לא הוצא צו ההריסה מעולם.

2.        בגין התנהגות זו הוגש כתב האישום מושא רשות הערעור שלפנינו. המשיב הואשם בבית משפט השלום בעבירה של הפרת צו שיפוטי לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה), בכך שלא קיים את צו ההריסה ולא הרס את 19 המבנים בהם הפעיל את גן האירועים. גם החברה בניהול המשיב הואשמה, בצוותא חדא עימו, בהפרת דיני התכנון והבניה, אולם ערעור המדינה שלפנינו מופנה רק כלפי גזר דינו של המשיב. כתב האישום הוגש ביום 27.10.2004, כחודשיים לאחר המועד האחרון לביצוע צו ההריסה. בד בבד הגישה המדינה בקשה, במסגרת ההליך הפלילי, ליתן צו הפסקה שיפוטי לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה כנגד המשיב וכנגד החברה שבאמצעותה הפעיל את גן האירועים (ב"ש 8738/04). המשיב, בעדותו בהליך זה, אישר כי הוא ממשיך להפעיל את גן האירועים והודיע, כי חרף קיומו של צו ההריסה אין בכוונתו להפסיק להפעיל את המקום. צו הפסקה שיפוטי ניתן ביום 2.2.2005. המשיב ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי (ע"פ 7087/05), ומשנדחה ערעורו - הגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. טענותיו נדחו והצו הפך חלוט (רע"פ 6819/05), אך בזאת לא תמה מסכת ההליכים בעניינו של המבקש. ב-28.11.2005 הגיש המבקש פעם נוספת בקשה דחופה לעיכוב צו ההריסה, ועל אף שזו נדחתה, שב המבקש וערער לבית המשפט המחוזי (עפ"א 701/06), ולאחר מכן ברשות לבית משפט זה (רע"פ 5986/06), שדחה אף הוא את בקשתו. גם לאחר הליך זה לא קיים המשיב את חובתו להרוס את המבנים, וכחודשיים לאחר מכן, ביום ה-19.9.2006, עשתה כן המערערת בעצמה. תוצאת העיכובים החוזרים ונשנים בעניינו של המערער הייתה שהנאשמים השיבו לכתב האישום מושא רשות הערעור שלפנינו רק ב-12.7.2007, לאחר שגן האירועים כבר נהרס על ידי הרשויות.

3.        בית משפט השלום בבאר שבע (השופט י' אקסלרד) הרשיע את המערער בעובדות כתב האישום ופסק כי הוכח מעבר לספק סביר כי הנאשם לא הרס את המבנים עד המועד הנדחה לביצוע ההריסה, הוא יום ה-1.9.2004. את הכרעת הדין ביסס בית המשפט גם על ראיות מאוחרות ליום הגשת כתב האישום, בהן אחד מביקורי העד מטעם המבקשת באתר, וכן הודאותיו של המשיב בהליכים השונים שהתנהלו נגדו לאחר שהוגש כתב האישום, ואוזכרו לעיל. לעניין העונש, הביא בית משפט השלום בחשבון את העובדה שהמבנה נהרס רק ביום ה-19.9.2006, כשנתיים ימים לאחר המועד האחרון לביצוע צו ההריסה. בית המשפט קיבל בכך את עמדת המערערת, שטענה בטיעוניה לעונש כי ניתן להטיל על המשיב, בגדר הענישה המותווה בסעיף 210 לחוק התכנון והבניה, קנס בגין כל יום בו הפר את הצו השיפוטי, אף לאחר הגשת כתב האישום. בקביעת העונש התחשב בית המשפט לקולה בגילו המבוגר של המשיב ובמצבו הרפואי, ודן את המשיב, בין היתר, לקנס בסך 400,000 ש"ח.

4.        על פסק-דין זה הגיש המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי. בערעורו טען המשיב גם כנגד ההרשעה, גם כנגד חומרת העונש. בית המשפט המחוזי (הנשיא י' אלון) דחה את ערעורו של המשיב לעניין ההרשעה, אך קיבל את הערעור לעניין העונש. בפסק דינו קיבל בית המשפט את עמדת המערערת לפיה העבירה המוגדרת בסעיף 210 הינה עבירה נמשכת, אך קבע כי הגשת כתב אישום מנתקת את מרוץ התמשכותה של העבירה מאותו יום ואילך. על אף קביעתו כי המשיב לא חלק כלל כי המבנים אותם נצטווה להרוס עמדו על מכונם והמשיכו לפעול עד שנהרסו ביום 19.6.2006 בידי הרשויות, קיבל בית המשפט את טענת המשיב לפיה עבירה לפי סעיף 210 מתגבשת ביום הגשת כתב האישום, ומשכך, אין בית המשפט רשאי לפסוק לנאשם קנס בהתחשב במועדים בהם הפר את הדין לאחר שהוגש כתב האישום. בית המשפט מצא כי סכום הקנס המכסימלי שניתן להטיל על הנאשם במצב דברים זה עומד על 74,100 ש"ח, ובהתחשב בחומרת העבירה, העמיד את הקנס על 70,000 ש"ח. אכן, בית משפט קמא היה מודע לכך שהתוצאה אליה הגיעה הינה "מטרידה". עם זאת, לשיטתו יכולה הייתה התביעה ללכת באחד משני מסלולים אפשריים על מנת לחמוק מתוצאה זו. ראשית, יכלה התביעה לבקש מבית המשפט, בכל שלב טרם ניתן פסק הדין, לתקן את כתב האישום. שנית, פתוחה בפניה הדרך להגיש כתב אישום נוסף ביחס לתקופה בה הפר הנאשם את הצו לאחר שהוגש כתב האישום כנגדו.

5.        על פסק-דין זה הגישה המערערת את בקשת רשות הערעור שלפנינו. החלטנו לדון בבקשה כבערעור. בבקשתה, חוזרת המערערת על טענותיה בפני בית המשפט המחוזי, ועומדת על כך כי בעבירות נמשכות, אשר הימשכותן לאחר מועד הגשת כתב האישום הוכחה כדבעי בבית המשפט שדן את הנאשם, ניתן וצריך להתחשב בתקופת הימשכות זו לצורך גזירת עונשו של הנאשם. כן שוללת המערערת את שתי החלופות שהציב בפניה בית המשפט המחוזי. לטענתה, מקום בו תקופת הימשכות העבירה לאחר הגשת כתב האישום מוכחת היטב ומעל לספק סביר, אין כל הצדקה לסרבל את הליך האכיפה ולחייב את התביעה לתקן את כתב האישום או לפתוח בהליכים נוספים. לשיטתה, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מוביל לתוצאה, לפיה דווקא כאשר פועלים גורמי האכיפה ביעילות ומזדרזים לנקוט בהליכים על מנת לקדם את אכיפת החוק, הרי שהגשת כתב אישום בסמוך למועד אי-קיום צו בית המשפט מקשה על מיצוי הדין עם הנאשמים.

           המשיב, מנגד, סומך את ידיו על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. המשיב טוען כי בית משפט השלום, בגוזרו את עונשו על סמך ימי הפרה שלא פורטו בכתב האישום, חרג מהכלל לפיו "אין עונשין אלא אם כן מזהירין". מוסיף המשיב וטוען טענות מטענות שונות, כשבין היתר הוא משווה בין התמשכות העבירה הנמשכת לקיומן של נסיבות מחמירות בעבירות אחרות. יאמר מייד כי טענות אלה אינן משכנעות. השאלה העומדת לפנינו הינה אחת ויחידה: האם רשאי בית המשפט להביא בחשבון, לעניין עונשו של אדם שהורשע לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, פרק זמן בו התמשכה העבירה לאחר שהוגש כתב האישום, או שמא מהווה הדבר פגיעה לא מוצדקת בזכויותיו של הנאשם. לדיון בשאלה זו נפנה עתה.

המסגרת הנורמטיבית - סעיף 210 לחוק התכנון והבניה

6.        פרק י' לחוק התכנון והבניה מגדיר סדרה של עבירות בדרגות חומרה וענישה שונות. החוק קובע את יסודות העבירות, את סיווגן ואת עונשן, ומסמיך את בית המשפט, שעה שגוזר הוא את דינו של נאשם, לצוות עליו להרוס, לפרק או לסלק מבנה שנבנה שלא כדין, להפסיק שימוש לא חוקי במקרקעין ככל שישנו, ולעשות את כל הדרוש על מנת להתאים את הבניה שנעשתה להיתר או לתכנית כדין. כשם שמוסמך בית המשפט ליתן צו כנגד המורשע בדין, כך רשאי הוא ליתן צו המחייב את הוועדה המחוזית לפעול להסרת אי-החוקיות שבבנייה.

           מבין העבירות המוגדרות בפרק י' לחוק, קובע הפרק דין מיוחד לעבירות שעניינן הפרה ואי-קיום של צווים שיפוטיים. כך, קובעים סעיפים 210, 240 ו-249 לחוק כי אדם שאינו מקיים צו שניתן על ידי בית המשפט, דינו מאסר שנה; אם הוסיף אותו אדם להפר את הצו "ונמשכה העבירה" - דינו של המפר קנס כאמור בסעיף 61(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), לכל יום של עבירה. הדברים אמורים בפרט בסעיף 210, הקובע דין זה עבור נאשם שהורשע בדין, ואינו מקיים צו שביצועו הוטל עליו בגזר הדין:

           בנוסחו הנוכחי, עומד הקנס הקבוע בסעיף 61(ג) על סך של 1,300 שקלים חדשים "לכל יום של עבירה". וכך קובע סעיף 61(ג) לחוק העונשין: