מדינת ישראל נ' שמואל הרוש

1. לפניי עררים על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' פורת), במ"ת 13401-02-18, מיום 25.03.2018; ומיום 29.03.2018 (להלן: ההחלטה הראשונה ו-ההחלטה השנייה, בהתאמה). בגדרה של ההחלטה הראשונה, נקבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב בבש"פ 2676/18 והעורר בבש"פ 2717/18 (להלן: המשיב), והוחלט כי הוא ייעצר עד לתום ההליכים במשפטו. במסגרת ההחלטה השנייה, החליט בית המשפט קמא כי המשיב ישהה בתנאים מגבילים הכוללים מעצר בית בפיקוח אלקטרוני.

כתב האישום שהוגש נגד המשיב

2. נגד המשיב ונאשם נוסף (להלן: הנאשם 1), הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

           נטען בכתב האישום, כי ביום 31.12.2017, נסע הנאשם 1 ברכב פרטי, בכביש 4 מכיוון צפון לדרום, באזור "עין המפרץ" (להלן: הכביש), כאשר הוא נושא עימו אקדח טעון בכדורים בקוטר של 6.35 מ"מ (להלן: הנשק). באותה העת, נסע המשיב בכביש, ומשהבחין בנאשם 1 החל לנסוע בעקבותיו. בשלב מסויים, התנגש המשיב, באמצעות רכבו, ברכבו של הנאשם 1 בכוונה לפגוע בו. בשל ניסיונותיו של המשיב לחסום את נתיב נסיעתו, סטה הנאשם 1 אל עבר כביש שירות באזור "כרי נעמן", ובו נתיב נסיעה אחד, כאשר המשיב דולק בעקבותיו. בהמשך, כפי שנטען בכתב האישום, המשיב פגע בשנית באמצעות רכבו, בחלק האחורי של רכבו של הנאשם 1, בכוונה לפגוע בו. לאחר זאת, יצא המשיב מרכבו וניגש אל רכבו של הנאשם 1, ובשלב זה יצא גם הנאשם 1 מרכבו, כאשר הוא אוחז בידו בנשק. בהמשך, לפי הנטען, ירה הנאשם 1 באמצעות הנשק 4 קליעים לכל הפחות, מטווח קצר לעבר המשיב, וזאת בכוונה להטיל בו נכות או מום או לגרום לו חבלה חמורה. כתוצאה מהירי, נפגע המשיב מקליע בזרועו השמאלית ובירך שמאל. לאחר זאת, נמלט הנאשם 1 מהמקום באמצעות רכבו.

הבקשה למעצר עד תום ההליכים

3. בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד המשיב, הוגשה בקשה להאריך את מעצרו, עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בבקשתה, טענה העוררת בבש"פ 2676/18 והמשיבה בבש"פ 2717/18 (להלן: העוררת) לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת למשיב, ובכלל זאת סרטוני מצלמות אבטחה, ועדויות של עדי ראייה. כמו כן, טענה העוררת כי המעשים המיוחסים למשיב יוצרים חשש סביר כי הלה יסכן את שלום הציבור, ולפיכך קיימת עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). בנוסף, נטען על ידי העוררת כי "נעשו ניסיונות רבים לאתר [את המשיב] במשך תקופה, והוא נעצר ביום 04.02.2018". לפיכך, נטען כי קיים יסוד סביר לחשש כי שחרורו של המשיב ממעצר יביא לשיבוש הליכי משפט ולהתחמקות מהליכי שפיטה, חשש המגבש עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים.

ההליכים בבית משפט קמא

4. ביום 25.03.2018, ניתנה החלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי, במסגרתה נקבע כי ברשות העוררת ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב. בית המשפט קמא סקר את הראיות שנאספו בעניינו של המשיב, ובהן: עדותו של העד י.א. ותיאורה של חברתו ש., אשר שמעה ממנו בטלפון על ההתרחשויות, אותן ראה במהלך האירוע; "דו"ח צפייה – קיבוץ כפר מסריק", שערך החוקר אברמוביץ; בחירתו של המשיב לשמור על זכות השתיקה בחקירותיו, ושלא לספק כל גרסה למעורבותו באירוע; מיקום הנזקים ברכב ה"סקודה" שבו נהג המשיב; ועדותם של העדים י.מ. ו-ס.ו. לאחר זאת, קבע בית המשפט קמא, כי בחינת התיק וחומר הראיות שבו מעלה, כי המשיב ניסה פעם אחר פעם ליצור מגע עם הנאשם 1, ונראה כי הלה בחר להימלט מפניו. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי גם מיקום הנזקים ברכב ה"סקודה" מחזק את אופן התרחשות הפגיעה המתוארת לעיל; וכי "כל התיאוריה שהעלתה ב"כ המשיב 2 [המשיב] באשר לאופן קרות הנזקים ברכבו של מרשה, אינה מעוגנת בראיות והיא תיאורטית". לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי, כי "אופן נהיגתו של המשיב 2 [המשיב], הכוללים ניסיון לחסום את כיוון נסיעתו של המשיב 1 [הנאשם 1] ופגיעה הנראית כמכוונת ברכבו, מבססים את יסוד 'המעשה' שבסעיף האישום. בהעדר כל הסבר תמים שניתן, אופן נהיגתו של המשיב 2 [המשיב] נראה כממלא את היסוד הפיזי של העבירה המיוחסת". אשר ליסוד הנפשי, קבע בית המשפט המחוזי, כי "דומה כי נהיגה באופן בו נהג לכאורה המשיב 2 [המשיב], הכוללת חסימת נתיב רכב נוסע ופגיעה מכוונת בו, מהווים מעשים אשר קיימת אפשרות קרובה למדי כי יביאו לפגיעה במשתמש בדרך". עוד נקבע על ידי בית משפט קמא, כי עוצמת התגובה של הנאשם 1 מלמדת על כי מערכת הקשרים בין המשיב לבינו לא נחשפה, ואולם מדובר ב"מערכת טעונה ונפיצה"; ובנסיבות אלה, "קשה עד מאוד לקבל את הטענה כי אפשר והאירועים שתוארו בכתב האישום מקורם בתאונה אקראית". על יסוד האמור, קבע בית משפט קמא, כי במצב הראייתי שבתיק, קיימת תשתית לכאורית התומכת באישום המיוחס למשיב. על קביעתו זו של בית משפט קמא הגיש המשיב ערר המונח לפניי (בש"פ 2717/18).

           עוד נקבע, כי הוכח קיומה של עילת מעצר נגד המשיב, מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים. עם זאת, ציין בית המשפט המחוזי, כי "בשקלול טיב המעשה והעושה, סבור אני כי ניתן יהיה לאיין את המסוכנות באמצעות מערך מפקחים מתאים אליהם יצורף איזוק אלקטרוני. על מקום החלופה להיות מרוחק משמעותית ממקום התרחשות האירועים וממגורי משיב 1 [הנאשם 1]".