השופט נ' הנדל:

          במסגרת הליך מעצר עד תום ההליכים מוצגות בפני בית המשפט ראיות לקיומו של סייג אי שפיות הדעת. מהו המשקל שיש לתת לראיות אלה בעת בחינתן של ראיות לכאורה?

א. רקע וטענות הצדדים

1. נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות איומים, תקיפה סתם של בן זוג, שימוש פחזני באש או בחומר דליק ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. ברקע – מסכת המיוחסת למשיב, הכוללת איומים לפגיעה גופנית באשתו ובנו, גם באמצעות משור וסכין, תקיפת אשתו, והתזת חומר דליק לעבר בנו תוך גרימת כוויות בידו.

          בית משפט השלום בבאר שבע (מ"ת 42006-10-17, כב' השופט א' ברסלר-גונן) קבע, לנוכח הסכמת הצדדים, כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע המעשים וקיימת עילת מעצר. במסגרת בחינת חלופת מעצר נערכה למשיב בדיקה על ידי הפסיכיאטר המחוזי. הפסיכיאטרית קבעה כי בעת ביצוע העבירות היה המשיב שרוי במצב פסיכוטי פעיל, לא ידע להבדיל בין טוב לרע ובין אסור ומותר, וכי לא היה אחראי למעשיו. עוד נקבע כי לנוכח טיפול תרופתי שקיבל המשיב הוא כשיר לעמוד לדין. בחוות דעת פסיכיאטרית משלימה נקבע, בין היתר, כי המשיב נבדק בסמוך לביצוע העבירות ונמצא שרוי במצב פסיכוטי מאני, וכי הראה הפרעות קשות במהלך החשיבה. קביעה רלוונטית נוספת בחוות הדעת הייתה כי קיים קשר סיבתי מובהק וברור בין הפסיכוזה ומאפייניה לבין העבירות המיוחסות למשיב.

          בית משפט השלום קבע כי חוות דעת פסיכיאטרית הפוטרת מאשמה אינה מביאה לשלילת האפשרות לעצור נאשם עד תום ההליכים, אלא יש להתחשב בה בין מכלול השיקולים הרלוונטיים להליך המעצר. ביתר פירוט נקבע כי יש להעריך את חוות הדעת הפסיכיאטרית באופן לכאורי, ולבחון את אופן השתלבות חוות הדעת ביתר הראיות הלכאוריות שהוצגו. אשר למצבו הנפשי של המשיב, בית משפט השלום קבע כי הנחת הסנגור, לפיה הדברים שמסר המערער ביחס לאשתו הם בגדר מחשבות שווא – אינה מתיישבת עם חלק מחומר הראיות הלכאורי. לכן, אף אם אין זה מן הנמנע שמעשי המשיב נעשו על רקע מחלת נפש – ואפילו כזו שתוביל בסופו של דבר לפטור מאחריות – עדיין אין בשלב זה כרסום משמעותי באחריותו של המשיב למעשיו. לפיכך, ובהיעדר חלופת מעצר הולמת, הורה בית משפט השלום על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, והוסיף והורה על קיום דיון מהיר בהליך הפלילי לנוכח הצורך ללבן את מידת אחריותו הפלילית של המשיב.

          בית המשפט המחוזי (עמ"ת 64806-12-17, כב' השופטת ח' סלוטקי) קיבל את הערר שהגיש המשיב. נקבע כי חוות הדעת הפסיכיאטריות מכרסמות באופן משמעותי מאוד בחומר הראיות, באופן המעורר ספק רב בדבר סיכוי סביר להרשעה. נקודה זו הובילה לשחרור המשיב לחלופת מעצר, בדמות מעצר בית מוחלט בבית בניו עד תום ההליכים. עוד נקבע כי המשיב יהיה נתון בצו מרפאתי כפוי כדי לוודא את המשך קבלת הטיפול התרופתי. מכאן הבקשה למתן רשות ערר שלפנינו, בה משיגה המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי.

          חברי, השופט א' שהם עיכב את החלטת השחרור של בית המשפט המחוזי, קיים דיון, ולאחר שמיעת דברי הצדדים ולאורם העביר את העניין למותב תלתא. עמדות הצדדים נפרשו בנימוקים שהוגשו לעיוננו מטעם המדינה, בטיעוני הצדדים בדיונים שנערכו בפני חברי בדן יחיד ובפני ההרכב, ובסיכומים בכתב שאת הגשתם אפשרנו בסוף הדיון שנערך.

2. טענות המדינה מתחלקות לרובד עקרוני ולרובד קונקרטי. ברובד העקרוני נטען כי יש לנתח את סוגיית המעצר באופן שונה מזה שנערך בערכאה קמא. לשיטת המדינה, מצבו הנפשי הלכאורי של נאשם בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו אינו צריך לזכות לכל משקל במסגרת הערכת הראיות לכאורה, אלא רק במסגרת בחינת קיומה של עילת מעצר. לפי קו זה, במסגרת בחינת הראיות לכאורה יש לבחון רק את התשתית העובדתית הנוגעת לעצם ביצוע מעשה העבירה בידי הנאשם.

          העמדה המורכבת של המדינה, כפי שהוצגה בכתובים ונטענה על ידי באת כוחה, עו"ד גרנות, היא זו: ההשקפה כי אין להביא בחשבון הראיות לכאורה גם ראיות לעניין היותו של הנאשם חולה נפש בעת ביצוע העבירות נתמכת משלושה כיוונים שונים. הכיוון הראשון הוא חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (חוק המעצרים). המדינה גורסת כי קיומן של ראיות לכאורה משמש בסיס לעילות המעצר שעשויות להצדיק מעצר עד תום ההליכים, כגון מסוכנות, שכן על פי רוב קיים "מתאם" בין התשתית הלכאורית להוכחת האשמה לבין קיומן של עילות המעצר. כך הוא באופן רגיל, אך שונה המצב כאשר עסקינן בראיות לקיומו של סייג אי שפיות הדעת. במקרה כזה אין את המתאם הרגיל שניתן למצוא בין עוצמת הראיות לכאורה ועוצמתה של עילת המעצר. לכן כאשר מדובר בסייג אי שפיות הדעת, הראיות לכאורה צריכות להיות ביחס לקשר של הנאשם לביצוע העבירה, מבלי להביא בחשבון את שאלת האפשרות שיזוכה מחמת אי שפיות הדעת. הכיוון השני הוא חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (חוק הטיפול) ותכליותיו. הטענה כאן היא כי חוק הטיפול מביא בחשבון גם את הערך של טיפול בנאשם החולה והגנה עליו מפני עצמו, וכי שחרור הנאשם ממעצר לנוכח מחלה ממנה סבל בעת ביצוע העבירה יותיר את בית המשפט ללא כלים הולמים בדין להורות על טיפול כפוי לו עלול הנאשם להזדקק. הכיוון השלישי הוא תוצאות ההליך הפלילי, המבחין בין זיכוי של נאשם "רגיל", שאין אחריו כלום, לבין זיכוי מחמת אי שפיות הדעת – שיכול להיות מלווה גם בצו לאשפוז כפוי או טיפול מרפאתי כפוי (ראו סעיף 15(ב) לחוק הטיפול). המחוקק בחר אפוא להבחין בין זיכוי של נאשם חולה נפש לזיכוי של נאשם רגיל, תוך קביעה כי הגם שיש לזכות נאשם חולה נפש – עדיין יש משמעות לניהול ההליך הפלילי, על כל המשתמע מכך.

          הסנגוריה מתנגדת לטיעונים אלה. באי כוחה, עו"ד ברוש ועו"ד לגאמי, מציגים קו לפיו הצורך בראיות לכאורה אינו תלוי בקיומה של עילת מעצר, וכי בהעדר סיכוי להרשיע את הנאשם על פי הראיות לכאורה – ולו מחמת אי שפיות הדעת – לא ניתן לעצור את הנאשם, יהא זה נאשם "רגיל" או נאשם חולה נפש. מסקנה זו מבוססת על לשון סעיף 21(ב) לחוק המעצרים, הדורש "ראיות לכאורה להוכחת האשמה", ועל התפיסה לפיה זיכויו של הנאשם חולה הנפש שקול מבחינת האשמה שבה הוא נושא לכל זיכוי אחר. לפי קו זה אין להבחין בין נאשם חולה נפש לכל נאשם אחר בהקשר של מעצר עד תום ההליכים. בהעדר סיכוי להרשעה אין להורות על מעצר.