מדינת ישראל נ' פרץ ליאור יעקב

בפתח הדברים אציין כי החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק.

כנגד הנאשם נרשם דו"ח מסוג ברירת משפט בגין שימוש בטלפון נייד תוך כדי נהיגה עבירה בניגוד לתקנה 28 (ב)(1)(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

הנאשם כפר באשמה וביום 19/2/20 התנהל דיון ההוכחות.

מטעם התביעה העידה השוטרת רושמת הדו"ח אשר תיעדה את האירוע בת/1 וכן סרטונים על גבי דיסק ת/2.

בעדותה הסתמכה השוטרת על הנסיבות כפי שנרשמו על ידה בת/1 לפי תיאור הדברים נהגה השוטרת את רכבה בשול הימני ובעת שהייתה במקביל לרכבו של הנאשם הבחינה בו אוחז בטלפון נייד הצמוד לרגלו הימנית.

הנאשם הכחיש את ביצוע העבירה וטען כי הטלפון היה מונח בתוך הגומה המיועדת לכוס והיה בהטענה, לטענתו לא נגע בטלפון.

למעשה המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב האפשרות של השוטרת להבחין בביצוע העבירה, זאת מכיוון שלטענת הנאשם השוטרת נהגה על רכב פרטי ראה דבריה בעמ' 6 שורות 13-16, ומכיוון שהוא גם נהג ברכב פרטי לא ייתכן שניתן להבחין ברגליו כפי שניסה להמחיש הנאשם בתמונות שהציג לצורך המחשה בלבד נ/1-נ/3.

לשאלת הנאשם כיצד ניתן להבחין ברגליו בנסיבות העניין ענתה השוטרת "תבוא איתי למשמרת ותראה איך זה עובד" עמ' 7 ש' 19.

הסרטונים אשר בת/2 אינם מראים את ביצוע העבירה אלא את המפגש בין השוטרת לנאשם, יש קושי לשמוע את דברי הנאשם בסרטונים אך הנאשם לא הכחיש את תגובתו לשוטרת, בתחילה הכחיש את ביצוע העבירה ובהמשך טען שכן היה בטלפון ולאחר מכן טען שלא ביצע עבירה.

למעשה בבואו של בית המשפט להכריעה כאשר מדובר בעדות מול עדות אין זה מספיק כי בית המשפט יסתמך אך ורק על תחושות בטן אלא נדרש דבר מה נוסף שיהווה סיוע לבית המשפט בהכרעתו.