מדינת ישראל נ' פלונית

לאחר ששמעתי העדויות, בחנתי חומר הראיות לרבות טיעוני הצדדים, הוראות החוק והפסיקה המחייבת, החלטתי לזכות את הנאשמת מהמיוחס לה בכתב האישום, וזאת גם במנותק מאחריותה לתאונה.

בנוסף, לא מצאתי לנכון להרשיעה בעבירה הנוספת לפי תקנה 436 לתקנות התעבורה, אשר לא יוחסה לנאשמת מלכתחילה בכתב האישום, ולהלן הנימוקים:

ההדגשות כאן ולאורך הכרעת הדין שלי - צ.מ.

פקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א - 1961 (תקרא להלן : "פקודת התעבורה").

תקנות התעבורה תשכ"א - 1961, (ייקראו להלן : "תקנות התעבורה").

חוק העונשין, התשל"ז - 1977 , (יקרא להלן : "חוק העונשין").

חוק סדר הדין הפלילי {נוסח משולב}תשמ"ב- 1982 (ייקרא להלן "חסד"פ").

מבוא:

כנגד הנאשמת הוגש ביום 31.3.20 כתב אישום, בהיותה נהגת אוטובוס ציבורי, המייחס לה אחריות לתאונת דרכים, ברחוב דיזינגוף בתל אביב, מדרום לצפון ובסמוך לבית 122, אשר כתוצאה ממנה, נחבל נוסע באוטובוס חבלה של ממש, בדמות פצע בראש שנסגר עם סיכות.

מחומר הראיות עולה, כי הנוסע נחבל כאמור לעיל, עת הנאשמת נאלצה לבלום "בלימת חירום", בשל התפרצות רוכב אופניים לכביש באור אדום, שעה שבכיוון נסיעת הנאשמת דלק אור ירוק ומשמאלה בכיוון הנגדי גם רכב רוכב קורקינט, על פס הפרדה.

לטענת המאשימה, הנאשמת נושאת באחריות לתאונה ולתוצאותיה בשל נהיגתה בחוסר זהירות, הן משום שלא הורתה לנוסע לשבת טרם החלה בנסיעה, והן משום שלא נתנה תשומת לב מספקת לדרך ובלמה את האוטובוס "בלימת חירום" וכתוצאה מכל אלה בין ביחד, ובין לחילופין נפל הנוסע ונחבל.