מדינת ישראל נ' פלונית

הנאשמת הורשעה, על פי הודאתה בכתב אישום מתוקן, בעבירה של סחר בסם מסוכן. הנאשמת, אשר החזיקה ברישיון להחזקה ושימוש בקנביס לצרכים רפואיים, מכרה לאחרת, בביתה של האחרונה, סם מסוג קנביס בשלוש הזדמנויות, כמפורט להלן.

כך, ביום 27/6/16 מכרה הנאשמת לאחרת 40 גרם סם תמורת 4000 ₪; ביום 5/7/16 מכרה הנאשמת לאחרת 20 גרם סם תמורת 2000 ₪; ביום 4/9/16, מכרה הנאשמת לאחרת 20 גרם סם תמורת 2000 ₪.

דומה כי אין חולק כי אותה אחרת הינה ביתה של מי שטיפלה בנאשמת במשך תקופה ארוכה, כאשר הטיפולים בוצעו בבית המטפלת, וכך נתוודעה הנאשמת לאותה אחרת. יחד עם זאת טענת ההגנה לפיה מעשי הנאשמת נעשו מתוך רחמים על אותה אחרת נוכח מכאוביה, לא רק שלא הוכחה כנדרש (תוך כדי שמיעת ראיות או הבאת הדברים כעובדה במסגרת ההסדר לתיקון כתב האישום), אלא אף לא עולה בקנה אחד עם העובדה שמעשיה של הנאשמת נעשו תוך תמורה כספית בכל אחד מהמקרים.

לא אחת באים בפני בית משפט זה מקרים של סחר בסם קל יחסית, כדוגמת הסם נשוא תיק זה, בכמויות של גרם או גרמים בודדים, בתמורה כספית בסדרי גודל של מאות שקלים. ענייננו שונה באופן ניכר לחומרה ממקרים אלו נוכח הכמויות גדולות יחסית של הסם, בכל אחד מהאירועים, וקל וחומר במצטבר, ובנוסף בכך שבכל אירוע דובר בתמורה של אלפי שקלים, כשהתמורה הכספית הכוללת אותה קיבלה הנאשמת מן המכירות עומדת על סך של 8000 ₪. יתר על כן, בניגוד לעסקאות רבות בסמים, כאן ישנה חפיפה מלאה בין התמורה לבין הרווח, שכן לנאשמת לא היו כל הוצאות בהשגת הסמים שמכרה, שהרי אלה היו ברשותה נוכח אותו רישיון שהחזיקה.

למכירת הסמים שהחזיקה הנאשמת ברישיון ישנו גם היבט ערכי. כך, בביצוע אותן עסקאות הנאשמת ניצלה את האמון אשר ניתן בה כאשר קיבלה את הרישיון בשל מצבה הרפואי. רישיון שכזה ניתן לנאשמת על אף שמדובר בחומר שככלל אסור לצריכה. זאת נוכח בעיותיה הרפואיות, שהמענה להן באמצעות צריכת הסם נתפס כעדיף מאשר יצירת הסיכון שבצריכה זו. לא צריך להכביר מילים על כך שאם היה ידוע שקיימת אפשרות שהנאשמת תעדיף בצע כסף על פני צריכת הסם כמענה לבעיותיה, הרישיון לא היה ניתן.

ישנה חשיבות רבה לכך שקנביס, או כל סם אחר, אשר ניתן ברישיון, לא יגיע לאנשים אשר אינם מחזיקים ברישיון לקבלתו. זאת כדי למנוע את ריקון הסדר הרישוי מתוכן, באופן שמי שהוכר כנזקק לסם יקבל סם שלא למטרת הרישיון, בעוד מי שלא נבדק והוכר כזכאי לצריכת הסם, יקבלו.

יתר על כן, ועל אף שלא כך הם פני הדברים בענייננו, חשוב לחדד שגם אם היה מדובר במכירת סם בין שני בעלי רישיון לצריכתו, עדיין יש בכך בכדי לשבש את הסדר הרישוי, שכן הרישוי אינו רק ביחס לעצם הזכאות, אלא גם ביחס לכמות הנדרשת לכל בעל רישיון. לא מדובר בעניין טכני, שהרי קביעת הזכאות, ואף המינון, נעשים תוך איזון רפואי המביא בחשבון את הנזקים הבריאותיים האפשריים מצריכת סם, לצד הפתרון למכאובים שהוא עשוי לספק. איזון זה נעשה ביחס לכל חולה וחולה, ולא ניתן לעשותו ללא שיקול דעת רפואי מתאים.

חשוב לציין כי מטבע הדברים, מי שמעוניין לצרוך סם מסוג קנביס, או סם אחר שיש אנשים המקבלים אותו ברישיון, יעדיף לקבלו מבעל הרישיון מאשר מאדם אחר שאין לדעת מהיכן השיג את הסם. זאת באשר סם שהושג ברישיון הינו בוודאות החומר המבוקש, להבדיל מסם שמקורו לא ידוע שעשוי להיות מעורבב עם חומרים אחרים, נייטרלים או אף מזיקים, או למצער סם מהסוג המבוקש אך באיכות ירודה. על כן הביקוש לסם המוחזק ברישיון הינו גבוה יחסית. קיים אינטרס ציבורי של ממש למנוע מצב שבו ביקוש גבוה שכזה יקבל מענה תוך הפרת האמון שברישיון לסם.

לצד נסיבות לחומרה אלה, ניתן להעלות, שלא באופן שמאזן אותן, אלא רק מצמצם אותן במידת מה, נסיבות לקולה של העבירה. כך, הנאשמת מכרה את הסם בכל המקרים לאותה אישה, כאשר דובר כאמור במכרה מסוימת שלה, וזאת להבדיל מסוחר סמים שמוכר מרכולתו למספר לקוחות, בוודאי ללא היכרות מוקדמת. על כך יש להוסיף שמדובר במכירת סם קל יחסית, אך לצד זאת יש לזכור כי רישיון ניתן לסמים קלים יחסית, כך שאין בנמצא מקרה בר השוואה של בעל רישיון לצריכת סם קשה המוכר אותו לאחר.