מדינת ישראל נ' פלוני

השופט ע' פוגלמן:

לפנינו ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' ליפשיץ) מיום 7.9.2016 שבגדרו נגזרו על המשיב 5 שנות מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו כמפורט בגזר הדין); 20 חודשי מאסר על תנאי בתנאים שפורטו בגזר הדין; וכמו כן פיצוי בסך 50,000 ש"ח למתלוננת.

תמצית העובדות וההליכים

1. המשיב, יליד 1961, הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) בצירוף סעיף 329(ב) לחוק (יוער כי כתב האישום המקורי ייחס למשיב עבירה של ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק). על פי עובדות כתב האישום המתוקן, המשיב והמתלוננת היו נשואים כ-25 שנים והתגרשו בשנת 2014. בבעלות השניים היה מפעל לייצור בגדי ספורט לנשים שאותו ניהלו יחדיו אף לאחר גירושיהם (להלן: המפעל). על רקע קשיים כלכליים שאליהם נקלע המפעל, נתגלעו ויכוחים רבים בין המתלוננת לבין המשיב. ביום 8.2.2016 – במהלך נסיעה של השניים למפעל – ניטש ביניהם ויכוח. בהמשך לכך, בשעה 13:00 לערך, יצאה המתלוננת לרחבת הכניסה למפעל כדי לעשן. המשיב נטל פטיש שהיה במקום (להלן: הפטיש) והלם באמצעותו בחוזקה – מספר פעמים – בראשה של המתלוננת בעודה עומדת. כתוצאה מכך נפלה המתלוננת על הקרקע בעוד המשיב ממשיך להלום בראשה. עובד מפעל (להלן: העד) אשר שמע את זעקותיה של המתלוננת הגיע למקום האירוע והתקרב למשיב. זה חדל ממעשיו רק לאחר שהעד צעק לעברו לעשות כן. כתוצאה מכך, הובהלה המתלוננת לבית החולים בעודה מדממת מראשה והכרתה מעורפלת, נגרמו לה נזקי גוף רבים, והיא אושפזה בבית חולים למשך שבוע.

2. ביום 18.5.2016 הרשיע בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' הנשיא י' אלרון והשופטים ד' פיש וי' ליפשיץ) את המשיב לפי הודאתו במסגרת הסדר הטיעון בעבירה שיוחסה לו כאמור. בהמשך לכך, הורה בית המשפט על הכנת תסקיר שירות מבחן לעניין עונשו של המשיב (להלן: תסקיר שירות המבחן) וכמו כן תסקיר נפגע עבירה בעניינה של המתלוננת (להלן: תסקיר נפגעת העבירה). בתסקיר שירות המבחן צוין כי המשיב יליד אורוגוואי; מגיע מרקע משפחתי שאינו פשוט; הכיר את המתלוננת באורוגוואי ועלה עמה ארצה יחדיו בשנת 2002, אז הקימו השניים את המפעל. צוין כי המשיב תיאר כי בשנים האחרונות המפעל נקלע לקשיים כלכליים אשר השליכו על מערכת היחסים בינו לבין המתלוננת; כי חווה קשיים להסתגל לתרבות הישראלית וערכיה; וכי על רקע האמור החליטו השניים להתגרש. המשיב תיאר כי מאז הגירושים חלה הידרדרות במצבו הנפשי אשר הובילה לנטילת תרופות פסיכיאטריות ושתיית אלכוהול בתדירות יומיומית בתקופה הסמוכה למועד ביצוע העבירה. המשיב הודה בביצוע העבירה נושא הערעור דנן. הוא ציין כי עם הגיעו למפעל שתה אלכוהול; וכי אינו זוכר את המשך ההתרחשות. עוד צוין בתסקיר שירות המבחן כי המשיב הביע צער וחרטה על מעשיו; כמו גם נכונות להשתלב בהליך טיפולי; וכי הוא מתכנן לשוב לאורוגוואי עם שחרורו ממאסר. שירות המבחן התרשם כי המשיב ככלל מנהל אורח חיים נורמטיבי והוא נעדר דפוסי עבריינות מושרשים. צוין כי המשיב נטל אחריות על מעשיו והפנים את חומרתם, אך טוען כי אלה בוצעו על רקע צריכת אלכוהול. כמו כן, צוין כי המשיב מתקשה בוויסות דחפיו; בעל יכולת נמוכה להתמודדות במצבי לחץ ומשבר; ונוטה לשתות אלכוהול כדרך להתמודד עם מצבים אלה. על יסוד כל האמור, שירות המבחן בא בהמלצה להטיל על המשיב עונש מאסר "מוחשי וקונקרטי". עוד הומלץ כי במסגרת המאסר – ככל שיוטל – ישולב המשיב בהליך טיפולי, אם יחפוץ בכך.

3. בצד תסקיר שירות המבחן, הורה בית המשפט – כאמור – על עריכת תסקיר נפגעת עבירה בעניינה של המתלוננת. מהתסקיר עולה כי האירוע נושא הערעור דנן התרחש בתקופה של הסלמה ביחסים בין המשיב לבין המתלוננת, סמוך לאחר שזו ביקשה לסיים את השותפות העסקית ביניהם. צוין כי אירוע העבירה הותיר את המתלוננת עם פגיעות פיזיות, נפשיות, רגשיות ותפקודיות והיא סובלת מתסמונת פוסט-טראומטית ונוטלת טיפול תרופתי להטיב את מצבה. כעולה מהתסקיר, המתלוננת ביטאה תחושה של פחד מהמשיב וחשש שמא יפגע הוא בקרוביה שנמצאים באורוגוואי לאחר שישתחרר מריצוי עונשו. שירות המבחן עמד בהרחבה בתסקיר על אודות השלכות האירוע על המתלוננת, כפי שיפורט בהרחבה בהמשך. בתמצית, יצוין כי המתלוננת מרגישה כי היא עודנה מצויה בסכנה; וכי עומדת בפניה דרך שיקומית ארוכה ומורכבת המצריכה המשך הליך טיפולי. בסוף התסקיר צוין כי "אירוע תקיפתה ופציעתה הקשה [של המתלוננת – ע' פ'] על ידי הנאשם [המשיב – ע' פ'] הותיר אותה עם פגיעות פיזיות, נפשיות, רגשיות ותפקודיות והיא שרויה במצב פוסט טראומתי". לפיכך, הומלץ כי ייגזר על המשיב עונש אשר יבטא את חומרת הפגיעה ואת נזקיה של המתלוננת ויכלול אף פיצוי כספי שיסייע בהטבת מצבה ושיקומה.

4. לבקשת בית המשפט נערכה למשיב חוות דעת פסיכיאטרית (להלן: חוות הדעת). בתמצית, מחוות הדעת עולה כי המשיב פנה לקבלת טיפול נפשי כ-4 שנים עובר למועד ביצוע העבירה, על רקע מצבי דיכאון עקב פרידתו מהמתלוננת, והוא קיבל טיפול תרופתי. בחוות הדעת הובאו – בין היתר – ממצאי בדיקתו של המשיב במרפאת בריאות הנפש מיום 8.2.2016. צוין כי המשיב תיאר בבדיקתו ירידה רצופה במצב רוחו במשך שלוש השנים האחרונות מאז שהמפעל נקלע לקשיים כלכליים; כמו גם קשיי שינה; תחושת חוסר אונים; ותחושת בדידות. בסיכום חוות הדעת צוין כי בתקופה שקדמה לאירוע העבירה, המשיב נהג לצרוך כמויות ניכרות של אלכוהול; וכי הלה היה מצוי תחת השפעת אלכוהול במועד ביצועה. נקבע כי המשיב זקוק לטיפול תרופתי קבוע; מעקב פסיכיאטרי; ליווי פסיכולוגי; והליך גמילה מאלכוהול. לצד זאת, נקבע כי המשיב אינו זקוק לאשפוז פסיכיאטרי; וכי הוא בר עונשין ומסוגל לעמוד לדין.

5. ביום 7.9.2016 גזר בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' ליפשיץ) את דינו של המשיב. תחילה עמד בית המשפט על התסקירים שנערכו למשיב ולמתלוננת; ועל חוות הדעת. צוין כי בדבריו לפני בית המשפט הביע המשיב צער על מעשיו. בבואו לקבוע את מתחם הענישה ההולם בענייננו של המשיב, עמד בית המשפט על הערכים החברתיים שנפגעו ממעשה העבירה – שלמות הגוף ובטחונו האישי של האדם. צוין כי מידת הפגיעה באלה היא גבוהה. משם נפנה בית המשפט לבחון את נסיבות ביצוע העבירה. צוין כי מדובר באירוע חמור, שבגדרו הלם המשיב מספר פעמים בראשה של המתלוננת. כתוצאה מכך נגרמה למתלוננת פגיעה גופנית ונפשית, שתלווה אותה עוד שנים רבות. מנגד, ציין בית המשפט כי אין מדובר באירוע פרי תכנון מוקדם, אלא במעשה שנעשה "ברגע של איבוד עשתונות", ועל רקע שתיית אלכוהול; וכי המשיב חדל ממעשיו מיוזמתו שלו ובהמשך לקריאות העד. לעניין מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות אלימות מהסוג שבו הורשע המשיב צוין כי המגמה בפסיקה היא השתת עונשים משמעותיים והחמרה עם מבצעי עבירות אלימות, ובפרט מקום שבו מדובר בעבירות אלימות במשפחה. עם זאת, צוין כי בענייננו מעשה העבירה אינו מאופיין באלימות נמשכת, אובססיביות, אכזריות לשמה או – כאמור – תכנון. המשיב ביצע את העבירה על רקע מצוקה נמשכת מתוך עימות נקודתי וככל הנראה על רקע שתיית אלכוהול – עניין, שכמפורט בגזר הדין, אינו מהווה שיקול לקולה כי אם מבהיר את הרקע למעשיו של המשיב. בנתון לקביעות אלו, נקבע כי יש לגזור על המשיב עונש משמעותי אך לא כזה "המתקרב" לעונשים שנקבעו במקרי אלימות אחרים כלפי בנות זוג. לפיכך, נקבע כי מתחם העונש ההולם בעניינו של המשיב נע בין 4 שנות מאסר בפועל וחצי לבין 9 שנים.