מדינת ישראל נ' פלוני ואח'

1. מתן היתר לכניסת קטינה לישראל לצורך ניהול הליך אימוץ הוא העומד ביסוד הבקשה דנן.

           מונחת לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (רע"א 71337-01-17, השופטת ו' פלאוט), אשר נתן רשות ערעור וקיבל בחלקו ערעור שהגישה המבקשת (להלן: המדינה) על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (אמ"צ 15392-07-15, סגנית הנשיאה ר' מקייס). בית המשפט המחוזי החליט כי התיק יוחזר לבית המשפט לענייני משפחה לדון בטענות סף שהעלתה המדינה לסילוק בקשת המשיבים לאימוץ בין-ארצי. נקבע, כי ככל שטענות הסף תתקבלנה – תבוטל מאליה החלטת בית המשפט לענייני משפחה לפיה הותרה כניסת הקטינה לישראל לצורך ניהול הליך אימוץ שהוגש בעניינה על ידי המשיבים.

רקע והליכים קודמים

2. המשיב 1 (להלן: המשיב), יליד 1976, תושב ואזרח מדינת ישראל. למשיב גם אזרחות פיליפינית. המשיבה 2 (להלן: המשיבה), ילידת 1977, תושבת ואזרחית ישראל, סובלת מנכות ואינה יכולה ללדת. המשיבים נישאו זה לזו בשנת 2006. המשיב קיבל מעמד של תושב בשנת 2008 ובשנת 2011 קיבל אזרחות ישראלית.

           הקטינה, מושא הדיון, ילידת שנת 2012, אזרחית הפיליפינים ומתגוררת בפיליפינים, היא אחייניתו של המשיב – נולדה בפיליפינים לאחיו של המשיב ולאשתו, להם שלושה ילדים נוספים.

           בחודש יוני 2013 הגיש המשיב בקשה במדינת הפיליפינים לאימוץ הקטינה. כשנה לאחר מכן ניתן בבית המשפט האזורי בעיר סן פרננדו, פמפנייה, צו המאשר את אימוץ הקטינה על ידי המשיב. עילת אימוץ הקטינה הייתה מצבם הכלכלי הקשה של הוריה, והחשש כי בהעדר יכולת לספק את צרכיה תילקח הקטינה על ידי הרשויות לאימוץ בפיליפינים. הורי הקטינה נתנו הסכמתם לאימוץ הקטינה על ידי המשיב. אימוץ הקטינה נעשה על ידי המשיב על אף שעובר לאימוץ הוסבר לו, מפי מפקחת ארצית אימוץ בין-ארצי, הגברת גלית מבורך, כי מאחר שאין כיום עמותה לאימוץ בין-ארצי הפועלת בפיליפינים, לא ניתן לאמץ כעת ממדינה זו וכי אם יאמץ בפיליפינים והאימוץ לא יוכר בישראל – יעבור בכך עבירה פלילית וכניסת הקטינה לארץ לא תתאפשר.

           הקשר בין הקטינה למשיבים מתקיים מאז אימוצה בפיליפינים ועד היום באמצעות תוכנת ה"סקייפ", שהיא תוכנת מחשב המאפשרת שיחות וידאו שבמהלכן הצדדים לשיחה רואים ושומעים האחד את השנייה.

           בסוף שנת 2014 הגיעה הקטינה לארץ עם דודתה, אחות המשיב. כניסתן לארץ סורבה בשל "חשש להשתקעות ושקרים בגבול". בית הדין לעררים דחה את בקשת המשיבים ליתן צו ארעי שיאפשר את כניסתן לישראל מהטעם שהתגלו סתירות רבות בין גרסאות המשיב בינו לבין עצמו, לבין גרסאותיה של אחותו. נקבע, כי המשיב ניסה להסתיר את העובדה שמדובר לכאורה בבתו המאומצת ולא הביולוגית, וכי מסר גרסאות סותרות אודות אמה של הקטינה. נפסק, כי די היה בכך כדי לסלק את הבקשה על הסף, שכן הלכה פסוקה היא כי הבוחר לשקר במעבר הגבול חזקה היא כי מטרותיו אינן כשרות.

           בעקבות החלטה זו החלו המשיבים לנסות להכשיר את צו אימוץ הקטינה מול רשויות המדינה: בתחילת חודש מרץ 2015 פנה בא-כוח המשיב לעורכת-הדין אילת ששון מהמחלקה המשפטית במשרד הרווחה והשירותים החברתיים בירושלים בבקשה להנחותו בנוגע להליכים שעל מרשו להשלים בישראל כדי להכשיר את אימוץ הקטינה. במענה שקיבל נכתב כי הליך האימוץ בפיליפינים נעשה בניגוד להוראות חוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק האימוץ), ומהווה לכאורה עבירה פלילית. עם זאת, הובהר, כי ככל שתתקבל אצל הרשות המרכזית בישראל פניה ישירה מן הרשות המרכזית של מדינת הפיליפינים לפיה היא מבקשת לשקול לאפשר את אימוצה של הקטינה על ידי המשיב, תבחן הפניה אל מול הרשות המרכזית של הפיליפינים, כמקובל במקרים דומים. ואולם, בחודש יוני 2015 סורבה פניית המשיבים לרשות המרכזית בפיליפינים בנימוק לפיו הליכי אימוץ הקטינה בוצעו והושלמו בהתאם לדין המקומי בפיליפינים ולא על בסיס אמנת האג בדבר הגנה על ילדים ושיתוף פעולה בדבר אימוץ בין-מדינתי, עליה חתומה גם מדינת הפיליפינים.