מדינת ישראל. נ' עלי(עציר) ואח'

גזר-דין

דוידאר

1.הנאשמים הורשעו, על-פי הודאתם, בעבירת סחר בנשק – לפי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק). הודאתם של הנאשמים ניתנה בגדר הסדרי-טיעון, בהתאם לכתבי-אישום מתוקנים שהוגשו נגד כל אחד מהשניים. בכתבי-האישום המתוקנים נמחקו עבירות של החזקת נשק וקשירת קשר, שיוחסו לנאשמים בכתב-האישום המקורי. במסגרת הסדר-הטיעון בין המאשימה לבין נאשם 1, הוסכם כי הצדדים יטענו למתחם ענישה שינוע בין 15 ל-24 חודשים, וכן למאסר על-תנאי; והמאשימה אף הבהירה כי הגיעה להסדר עם נאשם 1, בין-השאר, על-רקע קשיים ראייתיים. הסדר-הטיעון בין המאשימה לבין נאשם 2 לא חל על העונש.

2.להלן עובדות כתב-האישום העומדות ביסוד הודאתם והרשעתם של הנאשמים.

נאשם 1 הִנו תושב אזור יהודה ושומרון, ונאשם 2 רשום במרשם האוכלוסין של ישראל. במועד שאינו ידוע למאשימה, לפני חודש מארס 2013, נפגשו מאג'ד אבו חלף (להלן – מאג'ד) והמכונה "מהדי", אשר הִנו סוכן משטרתי (להלן – מהדי), באזור צומת אלמוג בים המלח. במהלך המפגש מסר מהדי למאג'ד, כי הוא מעוניין לרכוש כלי נשק. מאג'ד סיפר על שיחה זו לנאשם 1. במועד הסמוך ליום 17.3.13 קשר נאשם 1 קשר עם נאשם 2 להשיג באמצעות נאשם 2 כלי נשק ולמכור אותם למהדי תמורת תשלום. ביום 17.3.13 התקשר נאשם 1 למהדי ואמר שיוכל למכור לו נשק באמצעות חברו, נאשם 2. בשיחת הטלפון אמר נאשם 1 למהדי, כי יוכל למכור לו נשק מסוג "קרל גוסטב" במחיר של 15,000 ₪, וכן אקדח מסוג FN במחיר של 20,000 ₪. ביום 28.4.13 נפגשו מהדי, מאג'ד ונאשם 1 בצומת אלמוג, כדי לסכם את פרטי העסקה. בין המועדים 19.4.13-28.4.13 שוחחו מאג'ד ונאשם 1 מספר פעמים עם מהדי, במטרה לתאם את מיקום העִסקה ומועדה.

בהתאם לתכנון המוקדם, ביום 2.5.13 נפגשו מהדי, מאג'ד ושני הנאשמים, בכניסה לעזרייה. הנאשמים עלו לרכבו של מהדי, ומאג'ד עמד בסמוך לחלון הרכב. נאשם 2 הוציא מתוך חולצתו רובה מסוג "קרל גוסטב" עם מחסנית. לאחר שבחן את כלי הנשק, ולאחר ששאל למחירו, הוציא מהדי מכיסו סכום של 9,000 ₪. הוא מסר אותו לידי נאשם 1, אשר ספר את הכסף והעבירו לנאשם 2. נאשם 2 נטל את מלוא הסכום האמור וירד מן הרכב. בנוסף, העביר מהדי לנאשם 1 ולמאג'ד סכום של 500 ₪, לכל אחד, עבור חלקם בתיווך העסקה. במעשיהם המתוארים סחרו שני הנאשמים בנשק, ומשכך הורשעו בעבירה לפי 144(ב2) לחוק.

יצוין, כי ב"כ המאשימה הודיעה, בעקבות בירור שערכה לבקשת הסנגורים, כי לא עלה בידי גורמי החקירה לאתר את מאג'ד, הנזכר בכתב-האישום, שהִנו תושב אזור יהודה ושומרון; וכי למרות שהוצא נגדו צו מעצר, טרם בוצע הצו עד היום.

3.ב"כ המאשימה הדגישה בטיעוניה לעונש את חומרת העבירה ונסיבות ביצועה. היא עמדה על הסכנה הפוטנציאלית הנשקפת מעבירות נשק, גם אם אין כוונה להשתמש בנשק; וכן ציינה, כי העובדה שבמקרה דנן הנשק הגיע לידיו של סוכן משטרתי אינה יכולה להיזקף לזכותם של הנאשמים, שהרי לא ידעו שמדובר בסוכן. כן ציינה ב"כ המאשימה, כי עונשו של נאשם 2 אמור להיות חמור יותר מזה של חברו, שכן הראשון סיפק את הנשק וקיבל לידיו את מלוא התמורה. היא סברה, כי מתחם הענישה ההולם בעניינו של נאשם 2, לאור חלקו בעבירה, נע בין 24 ל-48 חודשים, וביקשה שעונש המאסר המתאים יעמוד על אמצע המתחם. בכל נוגע לנאשם 1, ביקשה ב"כ המאשימה להטיל מאסר ברף העליון של מתחם העונש המוסכם, שנע, כאמור, בין 15 לבין 24 חודשים.

4.נאשם 1 הִנו בן 24, תושב יריחו, ומאורס כיום. מתסקיר שירות המבחן עולה, כי נאשם 1 סיים תשע שנות לימוד, וגדל על-רקע של מצוקה והיעדר דמויות הוריות תומכות ומכוונות. אין לחובתו הרשעות קודמות, ובשנים האחרונות עבד לפרנסתו כמציל בבריכה שחייה ביריחו. בשיחתו עם קצינת המבחן, הסביר הנאשם את ביצוע העבירה על-רקע צורך ברווח כספי קל לשם מימון נישואיו, וביטא רצון לנהל חיים נורמטיביים. שירות המבחן התרשם, כי מעצרו של נאשם 1, כמו-גם ההליכים המשפטיים, מהווים עבורו גורם הרתעתי משמעותי; והמליץ לאמץ את הסדר-הטיעון.

5.ב"כ נאשם 1 לא הקל ראש בחומרת העבירות, אך ביקש שלא להחמיר בדינו של מרשו, ולהסתפק בהטלת מאסר ברף התחתון של מתחם הענישה ההולם שעליו הוסכם; קרי – מתחם שבין 15 ל- 24 חודשים. הוא גרס, כי יש להסתפק ברף התחתון של המתחם, זאת לנוכח הודאתו של נאשם 1, החרטה שהביע על מעשיו, נסיבותיו האישיות שתוארו בתסקיר שירות המבחן, וכן החלק שנטל בביצוע העבירות – שבמהותו הוא תיווך בעסקת נשק.

6.נאשם 2 הִנו בן 23, נשוי ואב לשני ילדים. עובר למעצרו התגורר עם משפחתו בירושלים ועבד באולם אירועים. כחודש לפני האירועים הנדונים, ריצה נאשם 2 חודש מאסר בגין עבירת נהיגה ללא רישיון. בתסקיר שירות המבחן תוארו נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של נאשם 2, אשר נדרש מגיל צעיר לסייע בפרנסת משפחתו, בעבודות מזדמנות. שירות המבחן העריך, כי לנאשם 2 יש כוחות לתִפקוד תקין, אך הוא מתקשה לממשם ולהתמיד ברצף תעסוקתי. עוד התרשם שירות המבחן, כי במצבי לחץ עלול נאשם 2 לפעול בדרך פורצת גבולות, ללא חשיבה על תוצאות מעשיו, כפי שנהג באירועים הנדונים. בנוסף, מצמצם נאשם 2 חלקים בעייתיים באישיותו, ומתקשה ליטול אחריות ולבחון את דרכי התנהלותו. בשיחתו עם קצין המבחן, נטל הנאשם אחריות חלקית על מעשיו, והביע צער על מעורבותו בעסקת הנשק. לדבריו, לאחר ששוחרר מהמאסר הקצר, נקלע למצוקה כלכלית, והתפתה לבצע את העבירה במטרה להפיק רווח קל. שירות המבחן העריך, כי נאשם 2 אכן ביצע את העבירות על-רקע מצוקה כלכלית, וכי הלה התקשה לבחון את תוצאות מעשיו, ולאחר מעשה – הבין את חומרת הדבר. שירות המבחן התרשם, כי לנאשם 2 אין דפוסי חשיבה והתנהגות עבריינים והמליץ להימנע מהטלת תקופת מאסר ממושכת מדי, אשר עלולה לחשוף אותו לאווירה עבריינית בכלא ולפגוע בסיכויי שיקומו בעתיד.

7.ב"כ נאשם 2 לא הקל בחומרת העבירה ונסיבות ביצועה, אך גרס כי מתחם הענישה אמור להיות נמוך יותר מזה שהוצג על-ידי המאשימה. לדבריו, אף אם מדובר במתחם ענישה הולם, מן הראוי להשית על נאשם 2 עונש ברף התחתון של המתחם, זאת נוכח הודאתו של נאשם 2, החרטה שהביע על מעשיו ונסיבותיו האישיות אשר פורטו בתסקיר שירות המבחן ובטיעוני הסנגור. כן ציין הסנגור, כי יש להקל בעונשו של נאשם 2, נוכח אי-אכיפת הדין נגד מאג'ד אבו חלף, אשר טרם נעצר על-ידי רשויות אכיפת החוק, למרות צו המעצר שהוצא נגדו. כן ביקש הסנגור להביא בחשבון לעניין העונש את העובדה שהנשק הגיע בסופו של יום לידי המשטרה, שכן נרכש על-ידי הסוכן הסמוי. במסגרת דבריו האחרונים לעניין העונש, הביע נאשם 2 צער וחרטה על מעשיו.

8.על חומרתן של עבירות הנשק והסיכון הנשקף מהן לביטחון הציבור עמדתי בגזרי-דין שניתנו על-ידִי בעבר, ואחזור פעם נוספת על הדברים. עבירות בנשק, כמו החזקתו, הובלתו ועשיית עסקה בו, חמורות מעצם טיבן ומהותן, זאת נוכח הסיכון הממשי הנשקף מהן לחיי אדם ולביטחון הציבור. על הסיכונים הרבים הנשקפים מעבירות נשק עמד בית-המשפט העליון בהרחבה בע"פ 2251/11 ג'מאל נפאע נ' מדינת ישראל (4.12.11). נשק, שהוא כלי קטלני מטבע ברייתו, עלול לעבור מיד ליד ולהגיע לידי גורמים שיבצעו באמצעותו עבירות פליליות חמורות, ואף לידי ארגוני טרור שיעשו בו שימוש בפיגועים. על-כן, פוטנציאל הסיכון הנשקף מהעבירות האמורות מחייב הטלת ענישה מחמירה ומרתיעה, אף אם מבצעי העבירות – בחוליות השונות בשרשרת העברת הנשק – אינם מודעים לתכלית השימוש בו (ראו: ע"פ 4609/98 טאהא נ' מדינת ישראל (1.7.99); ע"פ 11448/03 מדינת ישראל נ' גרבאן (29.3.04); ע"פ 4526/04 זעתרי נ' מדינת ישראל (8.11.04); ע"פ 5220/09 עוואודה נ' מדינת ישראל (30.12.09); וע"פ 9543/09 רחאל נ' מדינת ישראל (19.1.10)). למותר להכביר מילים על הסיכון הרב הנשקף לציבור מהתופעה של עבריינים המצטיידים בנשק חם, ובית-המשפט העליון כבר עמד על הצורך בהכבדת הענישה בנסיבות אלו, למען יצא מסר ברור וחד-משמעי של הרתעה לרבים (ע"פ 2839/05 אלקאדר נ' מדינת ישראל (17.11.05)). נוכח הסיכון הממשי הנשקף מהעבירות הנדונות לביטחון הציבור, מורה הפסיקה כי במסגרת שיקולי הענישה יינתן בדרך כלל משקל נכבד יותר לאינטרס הציבורי על-פני נסיבותיו האישיות של הנאשם (ע"פ 10499/02 מדינת ישראל נ' אלמוג מיארה (27.5.03)). עוד נקבע בפסיקה, כי שיקולי ההגנה על ביטחון הציבור ושיקולים של הרתעה אפקטיבית מפני נפוצות התופעה העבריינית של החזקת נשק, נשיאתו או עשיית עסקה בו, מחייבים את העלאת רף הענישה בעבירות דנן (ע"פ 4831/03 אבו בכר נ' מדינת ישראל (23.5.04); ע"פ 8012/04 מתאני נ' מדינת ישראל (16.11.05); ע"פ 761/07 מדינת ישראל נ' מיכאל אדרי (22.2.07); ע"פ 4460/11 מדינת ישראל נ' פאיד (28.11.11); ע"פ 2251/11 ג'מאל נפאע נ' מדינת ישראל (4.12.11); וע"פ 1323/13 רך חסן נ' מדינת ישראל (5.6.13)).

9.בהתאם לתיקון 113 לחוק, על בית-המשפט לקבוע בגזר-הדין את מתחם העונש ההולם, זאת בהתאם לעיקרון המנחה, לרמת הענישה הנהוגה ולנסיבות הקשורות בביצוע העבירה; ובהמשך, לגזור את העונש המתאים לנאשם בגדרי מתחם הענישה ההולם, תוך התייחסות לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, אגב אפשרות לסטות מהמתחם בנסיבות חריגות שצוינו בחוק. אתייחס להלן למתחם העונש ההולם לגבי כל אחד מהנאשמים.

10.בכל הנוגע לקביעת מתחם הענישה ההולם, יש להתחשב בערכים החברתיים שנפגעו מביצוע העבירה – שמירת החיים ושלמות הגוף, וההגנה על שלום הציבור וביטחונו. כן יש להביא בחשבון את הסיכון הרב הנשקף לציבור מעבירות הנשק, ובפרט סחר בנשק והצורך בהחמרה בענישה בעבירות אלו, כפי שתואר בסקירת הרקע המשפטי לעיל; ואת העונש המֵרבי שנקצב בצד עבירת הסחר בנשק – העומד על 15 שנים. בנוסף, יש להתחשב בנסיבות הקשורות בביצוע העבירות, ובענייננו: את מהות הנשק – רובה מסוג "קרל גוסטב", ואת התכנון המוקדם, שכלל שיחות, מפגשים ומשא ומתן לקראת השתכללות עסקת הנשק. לצורך קביעת המתחם, יש להתייחס לחלק השונה שהיה לכל אחד משני הנאשמים בעסקת הנשק – כאמור בכתב-האישום; וניכר כי מתחם הענישה בעניינו של נאשם 2 – אשר הביא את הרובה וקיבל את מלוא התמורה עבורו, גבוה יותר מזה בעניינו של נאשם 1 – שנטל אמנם חלק פעיל בעסקה, אבל שימש למעשה כמתווך בה.

בהתחשב בעקרון ההלימה שבענישה, בפגיעה בערכים המוגנים שביסוד העבירות, בנסיבות ביצוע העבירה שתוארו לעיל, וכן במדיניות הענישה הנוהגת, סבורני כי מתחם הענישה ההולם בעניינו של נאשם 1, נע בין 15 ל-24 חודשים, כמוסכם בין הצדדים על-פי הסדר-הטיעון, וכי מתחם הענישה ההולם לגבי נאשם 2, עומד על תקופה שבין 24 ל-48 חודשים.

11.ומכאן לעונש המתאים לנאשמים. בגזירת העונש המתאים לנאשמים, יש להתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה. בענייננו, יש להתחשב לקולא בהודאתם של הנאשמים שחסכה זמן שיפוטי ניכר, בחרטה שהביעו על מעשיהם, בנסיבות האישיות שצוינו בתסקירי שירות המבחן ובטיעוני הסנגורים, וכן בעובדה שהשניים נתונים מזה כשמונה חודשים במעצר, שתנאיו מכבידים מתנאי מאסר. בנסיבות אלו, העונש המתאים לגבי כל אחד משני הנאשמים יהיה בקרבת אמצע מתחם הענישה ההולם.

12.על-יסוד האמור לעיל, ובהתחשב במכלול טיעוני הצדדים לחומרה ולקולא, אני דן את הנאשמים כדלהלן:

נאשם 1 –