מדינת ישראל נ' ו'

הנאשמת הורשעה על פי הודאתה בעבירות של בידוי ראיות וזיוף בכוונה לקבל באמצעותו דבר. בקשתה לביטול ההרשעה נדחתה בהחלטה שניתנה על ידי בתאריך 8.10.15.

במסגרת ההחלטה להותיר את ההרשעה על כנה, פירטתי בהרחבה את נסיבות ביצוע העבירה, ואין לי אלא לאמץ את הדברים שנכתבו שם.

מאחר שהטיעונים שנשמעו עובר למתן ההחלטה התייחסו בעיקרם לשאלת ההרשעה, התרתי לב"כ הנאשמת להוסיף על טיעוניו בכתב.

מתברר כי גם לאחר הגשת הטיעונים בכתב, חלו מספר שינויים מהאמור במסמך שהוגש. ראייתה של הנאשמת הידרדרה, כיום היא אינה עובדת והיא אף ביטלה את השתתפותה במכרזים אליהם ניגשה עקב מצב הראייה. בנסיבות אלה זמנה הפנוי של הנאשמת גדל, ולפיכך אישרה כי היא מוכנה להשתלב בטיפול במסגרת שירות המבחן, כפי שהומלץ על ידו.

המאשימה בטיעוניה ביקשה לקבוע כי בנסיבות המקרה ונוכח מדיניות הענישה, בהתחשב בערכים המוגנים שנפגעו, בהם פגיעה בשלטון החוק, מתחם העונש הראוי נע בין מספר חודשים לריצוי בעבודות שירות עד 18 חודשי מאסר בפועל.

בהתחשב בגילה של הנאשמת, שהינה כבת 55, היעדר עבר פלילי, מצבה הרפואי ככל שנוגע לראייתה ונסיבותיה האישיות – עתרה המאשימה להטיל עליה עונש ברף התחתון של מתחם הענישה, לצד מאסר על תנאי וקנס.

הממונה על עבודות השירות אליו הופנתה הנאשמת, מצא כי היא אינה כשירה להשמה במסגרתו עקב בעיות חמורות בעיניה, ובהסתמך על אישורים רפואיים אותם הציגה בפני רופא שב"ס.

המשמעות היא לכאורה, כי אם תתקבל עתירת המאשימה, יהיה על הנאשמת לרצות את תקופת המאסר מאחורי סורג ובריח.

ב"כ הנאשמת לא חלק למעשה על מתחם הענישה, בהתחשב בחומרת המעשים שביצעה הנאשמת ופגיעתה בערכים המוגנים, אך ביקש לסטות לקולא ממתחם הענישה עקב הליכי שיקום, וכאמור הנאשמת הביעה הסכמתה להשתלב בטיפול במסגרת שירות המבחן.

לא מצאתי טעם להפנות את הנאשמת פעם נוספת לשירות המבחן בהתחשב בהמלצתו הברורה כפי שעלתה בתסקיר.