מדינת ישראל נ' ד'

בתום שמיעת הראיות וסיכומי הצדדים שנשמעו היום, הוריתי על זיכוי הנאשם.

כעת אפרט את נימוקי.

רקע

1.כתב האישום מייחס לנאשם שני אישומים, בהם עבירות תקיפת בת זוג לפי סעיף 382 (ב) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין") ואיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

בהתאם לעובדות האישום הראשון, בתאריך 14/10/2017 במהלך ויכוח בין הנאשם לבין אשתו ר. ד. (להלן: "המתלוננת"), אחז הנאשם בלחייה, דחף אותה אל הקיר באמצעות לחיצה על סנטרה, חנק אותה, סטר לה מספר פעמים ואיים: "עכשיו זה עוד טוב, אם אני אמשיך ככה זה יהיה יותר גרוע".

בהתאם לעובדות האישום השני, במועד מסוים במהלך חודש ספטמבר חנק הנאשם את המתלוננת.

2.הנאשם כפר במיוחס לו ולפיכך נשמעו ראיות. במהלך פרשת התביעה העידו המתלוננת, ל.ד. (להלן: "ל."), רס"ב אריק אלעד. בנוסף, הוגשו בהסכמה מספר מסמכים ובהם דוח פעולה, הודעת הנאשם, דוח עימות ותיעוד מוקד המשטרה.

במהלך פרשת ההגנה העיד הנאשם בעצמו.

דיון והכרעה

3.ב"כ המאשימה טען בסיכומיו כי מדובר בגרסת המתלוננת למול גרסת הנאשם. לא נמצא בסיכומי ב"כ המאשימה כל חיזוק ראייתי לגרסת המתלוננת, למעט טיעונים המתייחסים למידת אמינותה ומהימנותה שיש בהן, כך נטען, כדי להעדיף את גרסתה על פני גרסת הנאשם. מצב ראייתי שכזה מעורר קושי, כאשר בית המשפט נדרש לרף הפלילי ומתבקש להתבסס על התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדים, המטה את הכף למתן אמון מלא בגרסה אחת למול חוסר אמון בגרסה אחרת. הדבר קשה שבעתיים בנסיבות מקרה זה, בו המתלוננת הותירה רושם בעייתי, מסרה מספר גרסאות המקשות לקבוע את ההתנהלות המיוחסת לנאשם במהלך האירועים, וכן ראיות נוספות המוסיפות ומכרסמות במידת מהימנותה כפי שיפורט בהמשך. בנוסף, המתלוננת הותירה רושם של אישה בעלת ביטחון עצמי אשר אינה מהססת להביע דעתה, אינה חוששת להתנצח עם ב"כ הנאשם (ראו לדוגמא עמ' 27 ש- 3, עמ' 28 ש- 8 לפרוט'), ולא מצאתי בעובדה שבכתה בחלק מסוים מעדותה כאינדיקציה לחשש כלשהו או כגורם המחזק ומבסס את מהימנותה.

4.אתייחס תחילה לגרסת המתלוננת ביחס לאירועים. למעשה, אין מדובר בגרסה אחת אלא בריבוי גרסאות מתפתחות, המתארות באופן שונה את אותם אירועים.

לגבי האישום הראשון, העידה המתלוננת תחילה כי הנאשם אחז בסנטרה ו"הדביק" אותה לקיר (עמ' 14 ש- 6 ו- 11 לפרוט'). לאחר ריענון זיכרונה מהודעתה במשטרה, השיבה כי בהודעתה מסרה שהנאשם חנק אותה, "הדביק" את ידו לסנטרה ו"הדביק" אותה לקיר, והסבירה כי "זה אותו הדבר פשוט לא אמרתי שהוא חנק" (עמ' 14 ש- 13-14 לפרוט'). מיד בהמשך, הבהירה כי הנאשם אכן חנק אותה אך בנוסף דחף אותה אל הקיר והוסיפה כי אחז בשתי לחייה (עמ' 14 ש- 15-16 לפרוט').

בהמשך עדותה בבית המשפט, העידה לגבי האלימות הפיזית במסגרת אירוע זה כי הנאשם חנק אותה באמצעות יד אחת (עמ' 25 ש- 25 לפרוט'). גרסה זו אינה עומדת בקנה אחד עם דבריה של המתלוננת כפי שנמסרו מיד לאחר האירוע הנטען בפני שוטר הסיור, שם ציינה כי הנאשם "תפס בגרונה עם שתי ידיו" (ת/5). ביחס לאותו אירוע אלימות, אף שבפני שוטר הסיור פירטה המתלוננת כי הנאשם חנק אותה בשתי ידיו והצמידה לקיר, בתחנת המשטרה מיד לאחר מכן, ציינה כי הנאשם אחז בלחייה, חנק אותה, דחף אותה אל הקיר באמצעות אצבעו על הסנטר וכן "נזכרה" בהמשך אותה עדות כי הנאשם אף סטר לה "איזה 3 או 4 פעמים" (נ/1 ש- 16). גרסה נוספת מסרה המתלוננת למחרת תלונתה במשטרה, במסגרת עימות עם הנאשם, שם שבה על כך שהנאשם סטר לה, אחז בלחייה ודחף אותה אל הקיר באמצעות אצבע על סנטרה, אך נמנעה מלתאר חניקה כלשהי, בין אם באמצעות יד אחת ובין אם באמצעות שתיים (ת/4 ש- 4-7 לפרוט').

המתלוננת הסבירה בבית המשפט סתירות אלה בתיאור האלימות אותה ייחסה לנאשם, מגוון תיאורים שניתנו מיד בסמוך לאחר האירוע הנטען, כך: "אם מישהו מרים עלייך ידיים באופן כללי את תזכרי את האלימות, לא בהכרח חנק, סטר, בעט, אלימות זה דבר מאוד... " (עמ' 26 ש- 25-26 לפרוט'). בהמשך, תוך שהדגימה בבית המשפט אחיזה בלחייה ואת קרבת הלחיים אל הצוואר, הבהירה כי "ההבדל בין לתפוס בלחיים לבין לחנוק, זה לא כל כך..." (עמ' 27 ש- 16 לפרוט'). אין בידי לקבל הסברים אלה. על בית המשפט לקבוע האם הנאשם נקט באלימות כלפי המתלוננת ומהי האלימות בה נקט, ואילו מגוון גרסאות המתלוננת הופכות משימה זו לבלתי אפשרית, תוך שמקשות על מתן אמון בה. ניתן היה לצפות ממתלוננת באירוע אלימות כה קצר ונקודתי, כי תזכור מהו אופי האלימות שהופעלה כנגדה מיד לאחר מכן, בעת שהגיע אליה שוטר הסיור, ושעות לאחר מכן – כשמסרה את גרסתה במשטרה. בנוסף, התייחסות המתלוננת לאחיזה בלחיים כדומה לחניקה, מקשה אף היא על מתן אמון בה.