מדינת ישראל נ' גשש (ז. א.) בע"מ ואח'

החלטה

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין עבירה על סעיפים 2, 14 ו- 15 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז - 1987 (להלן – חוק שכר מינימום).

להלן עובדות המקרה:

1.הנאשמת מס' 1 הינה בעלת חברת שמירה ואבטחה, והנאשם מס' 2 הינו הבעלים והמנכ"ל של החברה.

2.בתאריך 1.12.08 הוטל על הנאשמת מס' 1 קנס מינהלי על סך 90,000 ₪, ועל הנאשם מס' 2 קנס מינהלי על סך של 45,000 ₪, בגין הפרה של חוק שכר מינימום ביחס לארבעה מעובדי הנאשמת מס' 1.

3.לטענת המאשימה, הנאשמת מס' 1 לא שילמה שכר מינימום לארבעה עובדים כמפורט להלן –

עובד מס' 1 – מר אלכסנדר רשקובן, לא קיבל שכר מינימום בחודשים 8/03, 9/03, 10/03 ו- 12/03.

עובד מס' 2 – מר איגור בוגוסלבסקי, לא קיבל שכר מינימום בחודשים 7/03, 8/03 ו- 1/04.

עובד מס' 3 – מר רומן לויטן, לא קיבל שכר מינימום בחודש 10/03.

עובדת מס' 4 – גב' נטע ששון, לא קיבלה שכר מינימום בחודש 12/04.

4.הנאשמים הגישו בקשה לביטול הקנסות בתאריכים 15.12.08, ו- 5.2.09, וביום 4.3.09 הודיעו על בקשתם להישפט. כתב האישום הוגש בתאריך 6.5.09.

5.הנאשמים העלו טענות מקדמיות כפי שיפורט להלן.

טענות הנאשמים –

6.מועד ביצוע העבירות – העבירות בוצעו לכאורה, בין חודש 8/03 לחודש 1/05. הקנס הוטל על הנאשמים ביום 1.12.08. הפרה של חוק שכר מינימום הינה עבירה מסוג עוון, אשר תקופת ההתיישנות בגינה הינה 5 שנים. בהתאם לסעיף 22א(ב) לחוק העבירות המנהליות, התשמ"ו 1985 (להלן חוק העבירות המנהליות), מועד הטלת הקנס מהווה מועד ההעמדה לדין. על כן, משחלפו יותר מ- 5 שנים מיום ביצוע העבירה התיישנו רובם המכריע של האישומים, ולא ניתן להטיל קנס בגין עבירות, אשר בוצעו לפני חודש 12/03.

7.הגנה מן הצדק – תנאי העסקתם של חלק מהעובדים נדונו כבר בהליכים אזרחיים קודמים. עובד מס' 3 הגיש תביעה בביה"ד לעבודה בחיפה בשנת 2007 (תע"א 3329/07), ולא הועלתה כל טענה בגין אי תשלום לשכר מינימום.

עובד מס' 1 הגיש תביעה בביה"ד כנגד הנאשמת מס' 1 בשנת 2006 (עב 2357/06), וטענתו בגין אי תשלום שכר מינימום נדחתה.

8.היעדר פירוט בכתב האישום – כתב האישום מנוסח בסתמיות וללא פירוט העובדות הרלוונטיות, לרבות מהו הסכום ששולם לעובדים, במה התבטאה העבירה וכו'.

9.זוטי דברים – הנאשמת מס' 1 מעסיקה כ- 1,500 עובדים באתרים רבים. המעשים המיוחסים לנאשמים התבצעו, לכאורה, באתר אחד. נסיבות אלה משקפות בבירור כי אין מדובר במדיניות מכוונת, אלא לכל היותר בכשל נקודתי. הטלת רבב בחברה בנסיבות אלו מהווה צעד צורם, אשר אינו מגשים את תכלית החוק. היקפם הפעוט של המעשים המיוחסים לנאשמים מוביל למסקנה כי מתקיים הסייג בדבר "זוטי דברים".

10.הנאשם מס' 2 כמנכ"ל האמון על ניהולה של חברה בסדר גודל של הנאשמת מס' 1, אינו יכול לדעת בכל רגע נתון מה עובר על כל אחד מעובדי החברה. הטלת אחריות על הגורם הבכיר ביותר, על כך שלא ידע על הפרה מקומית ונקודתית הינה בלתי סבירה.

טיעוני המאשימה –