מדינת ישראל נ' א'

אני מזכה את הנאשם מעבירת התפרצות לבית מגורים, עבירה לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, שיוחסה לא בכתב האישום.

1.בכתב האישום נטען, כי ביום 12.07.19 בסמוך לשעה 05:16 לפנות בוקר, התפרץ הנאשם לדירה ברח' xx בירושלים (להלן: "הדירה"). נטען, כי הנאשם הגיע לדירה עת אחת מהדיירות בה (להלן: "המתלוננת") ישנה באחד מחדריה. הנאשם פירק את חלון חדר האמבטיה של הדירה, נכנס לדירה, הוציא בגדים מהארונות וחיטט בחדרים. באותה עת התעוררה המתלוננת למשמע רעשים מהחדרים הסמוכים. או אז, נכנס הנאשם לחדר בה ישנה המתלוננת, כשהוא אוחז בפנס. המתלוננת צעקה, ובתגובה אמר לה הנאשם "הכל בסדר, אני פועל בבניין ליד", ונמלט מהדירה דרך חלון חדר האמבטיה.

הנאשם כפר במיוחס לו.

2.המתלוננת אמנם העידה אודות האירוע (ואף הודעתה במשטרה הוגשה בהסכמה – ת/11), אך עלה כי היא לא זיהתה כלל את הפורץ, בשל החושך ששרר בדירה, ובשל כך שהיא התעוררה משנתה. כל שעלה מעדותה היה כי לאחר שהפורץ שמע את צעקותיה והבין שהיא הבחינה בו, היא ראתה אותו רץ לעבר דלת הכניסה ומנסה לפתחה, ומשכשל, הוא רץ לכיוון חדר האמבטיה וככל הנראה יצא מהדירה דרך שם. היא הוסיפה וציינה כי לאחר מכן הבחינה בחלון חדר האמבטיה שנעקר ממקומו באותו לילה.

3.למעשה, הראיה היחידה הקושרת את הנאשם לאירוע, היא טביעת אצבעותיו שנמצאו, כך לפי טענת המאשימה, על גבי חלון חדר האמבטיה שנמצא זרוק מחוץ לדירה (להלן: "החלון"). הנאשם כפר גם בכך שמדובר בטביעות אצבע שלו.

4.יצוין כבר עתה, כי לוּ הייתי משתכנע כי מדובר בטביעות אצבע של הנאשם, הרי שבנסיבות העניין היה בכך די כדי לייחס לו את עבירת ההתפרצות ולהרשיעו בה.

5.הלכה נושנה היא, כי ניתן להרשיע על יסוד מציאת טביעת אצבע של נאשם בזירת פשע, בהעדר הסבר מצד הנאשם להימצאות טביעת אצבעותיו באותו מקום (ע"פ 660/86 דהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 785 (1987); ת"פ (מחוזי-ב"ש) 8026/02 מדינת ישראל נ' קריזבסקי (פורסם בנבו, 30.12.02); ת"פ (מחוזי-ת"א) 40382/02 מדינת ישראל נ' טננבאום (פורסם בנבו, 17.06.03); ע"פ 4204/07 סוויסה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 23.10.08)).

6.טביעות האצבע נמצאו אמנם רק על החלון, בעוד שבדירה עצמה לא נמצאו טביעות אצבעות. ברם, לכך יכולים להיות הסברים רבים, החל מלבישת הכפפות מיד לאחר פריצת החלון, וכלה מזהירות ממגע בדברים בדירה או העדר אפשרות נטילת מעתקים מהחפצים השונים בדירה בשל החומר מהם הם עשויים או בשל מגע תדיר באותם מקומות. הכלל הוא, כי העדר טביעת אצבע אינה מהווה ראייה המלמדת על העדר נוכחות במקום, וההלכה מקדמת דנא היא, כי אי מציאת טביעות אצבע אינה מלמדת בהכרח על חפותו של נאשם, גם בנסיבות שבהן היה סביר שתמצאנה (ראו למשל: ע"פ 5724/95 אבו-חל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.05.96)).

7.לעומת זאת, להימצאות טביעת האצבע על גבי החלון, אם אכן מדובר בטביעת האצבע של הנאשם, לא ניתן כל הסבר. הנאשם אישר, כי מעולם לא ביקר במקום בו נמצא החלון, לצד הקיר החיצוני של הדירה, וכי לא הייתה לו סיבה להיות שם. הוא אמנם ציין, כי בעבר הוא עבד בעבודות אלומיניום, אך בד בבד ציין, כי עבודתו התמקדה במוצרים גדולים, כקירות מסך וויטרינות, כפי שציין גם בהודעתו (ת/1). כשהוצגו לפניו תמונות החלון (תצלומים 13 ו-14 מתוך ת/7) השיב הנאשם, כי אינו יודע לומר מה רואים בתמונות, וכשנאמר לו כי מדובר בחלון, הוא השיב כי לפני שלושה חודשים הוא התקין חלון מעין זה בביתו. לצד זאת הוא אישר, כי ברח' יפו בירושלים הוא לא התקין חלונות מסוג זה מעולם. נהיר, כי גם אם נקלע הנאשם לשטח הצמוד לקיר הדירה בו היה מותקן החלון והוא נצמד אליו במקרה, מדובר בחלון המותקן מעל גובה יד אדם, כפי שעולה מהתמונות, וטביעות האצבע שלו לא יכולות היו להגיע אל חלון חדר האמבטיה באקראי. עדות המתלוננת, כי לאחר שהפורץ שמע את צעקותיה והבין שהיא הבחינה בו, היא ראתה אותו רץ לעבר דלת הכניסה ומנסה לפתחה, ומשכשל, הוא רץ לכיוון חדר האמבטיה וככל הנראה יצא מהדירה דרך שם, מחזקת את המסקנה כי הפריצה לדירה נעשתה דרך חלון חדר האמבטיה, וכי מי שפרץ את החלון הוא זה שהיה בתוך הדירה לאחר מכן, שכן כשנמלט הוא ידע לעשות זאת דרך חלון חדר האמבטיה.