מדינת ישראל נ' א'

החלטתי לזכות את הנאשם כיוון שכפי שאסביר ואפרט להלן, אשמתו לא הוכחה מעבר לספק סביר כנדרש במשפט הפלילי.

האישומים:

באישום הראשון נטען כי במועד כלשהו בסביבות חג פסח 2019 הוציא הנאשם סכין מטבח באורך כ-20 ס"מ (הכוונה לאורך הלהב), הכניסו לקופסה, הניח את הקופסה על ארון, ואמר לאשתו (המתלוננת) לא לגעת בסכין זה, כיוון שהוא מתכוון להשתמש בו על מנת להרוג אותה ולהתאבד. עוד נטען כי ב-7.7.2019 (יום הגשת התלונה) בסביבות השעה 18:50 הוריד הנאשם את הקופסה עם הסכין ואמר לאשתו שכמו שאמו מתה, כך תמות גם היא.

באישום השני נטען כי מספר ימים לפני יום הגשת התלונה שמע הנאשם את אשתו מדברת בטלפון, וכיוון שחשד בה עקב שיחה זו, חנק אותה בצווארה. עוד נטען באישום זה כי כחודש לפני יום הגשת התלונה בשני מועדים חנק הנאשם את המתלוננת בעת ששכבה במיטתה.

באישום השלישי נטען שכשנה לפני הגשת התלונה העיר הנאשם לאשתו על כך שהגיעה מאוחר מהעבודה, ואז היכה אותה בראשה באמצעות נעל וגרם לה לדימום מראשה.

הבסיס הרְאָיָתִי לאישומים:

כתב האישום מבוסס על דברים שסיפרה המתלוננת לשוטרים שהגיעו לדירתה בעקבות תלונתה. הואיל וצפיתי בסרטי מצלמות הגוף של השוטרים, אני מוצא מקום לציין לחיוב את הרגישות והאמפתיה שהפגינו כלפי המתלוננת הנסערת שני השוטרים שהגיעו לדירתה בעקבות תלונתה: רש"ט מיתר קדוש ומפקח גל ויצמן. כתב האישום נסמך גם על דבריה של המתלוננת בחקירת המשטרה (בהודעותיה ת/2, ת/3, ת/4 ובעימות שנערך בינה לבין הנאשם), על דברים שסיפרה המתלוננת לבתה לאורך הזמן והבת העידה אודותיהם, ועל כך שהבת ראתה לדבריה כשנה לפני יום הגשת התלונה חבלה בראשה של האם. לנוכח הסתירות המשמעותיות בין עדויותיה של המתלוננת במשטרה לבין עדותה בבית המשפט, אינני מוצא מקום לפרט כאן את ההבדלים בין הדברים שמסרה בעדויות השונות בחקירה.