מדינת ישראל נ' א.ל.ב.י

בפתח החלטתי הנני מודיע כי החלטתי לזכות את הנאשם בתיק זה מהאישומים שיוחסו לו וזאת מחמת הספק.

פרשה זו עוסקת באירוע שהתרחש ביום 4.8.17 עת עוכב לבדיקה נהג רכב בעיר דימונה ולטענת השוטר שביצע עיכוב זה, היה אותו הנהג בלתי מורשה לנהיגה.

אין חולק כי הרכב בו לכאורה נהג אותו בלתי מורשה לנהיגה היה בחזקת הנאשם ובבעלות אימו של הנאשם.

בתשובתו לאישום, הסכים הנאשם כי ביום האירוע הוא היה בגדר "מי שהשליטה ברכב בידו" (כדרישת סעיף 10(ב) בפקודת התעבורה [נוסח חדש] – להלן:בפקודה) אך כפר בכל יתר עובדות כתב האישום.

אציין כי בתשובתו הראשונית לאישום הסכים הנאשם כי היה "בעל" הרכב בזמן האירוע, אך בהמשך הדיון תיקן את תשובתו באופן בו אימו הייתה בעלת הרכב והוא היה מי שהשליטה ברכב הייתה בידו בזמן האירוע.

מטעם המדינה העיד עד תביעה אחד בלבד – השוטר איליה סירוט (להלן - איליה) באמצעותו הגישה המדינה ארבעה מסמכים אותם ערך:

ת/1 – הזמנה לדין וכתב אישום אשר נמסר לנאשם בתחנת המשטרה ביום האירוע.

ת/2 – דוח פעולה אותו כתב איליה

ת/3 – עדות הנאשם במשטרה

ת/4 – דוח עיכוב של הנהג החשוד – י.ב.י.פ.  (להלן-פ.)

זולת עדותו של איליה והמסמכים לעיל לא הגישה המדינה כל ראייה נוספת ולא העידה כל עד נוסף מטעמה.

הנאשם בחר בפרשה זו שלא להעיד.

המדינה בסיכומיה סברה כי לא הופרה במהלך חקירת הנאשם כל זכות מהותית שלו.

אין לשיטת המדינה לראות בנאשם "מעוכב" או "חשוד" עת נחקר בתחנת המשטרה שכן הוא הגיע למקום מרצונו החופשי ולכן לא היה כל צורך במילוי "דוח עיכוב" לגביו.

משניתנה עדותו באופן "פתוח" מרצונו החופשי, לא היה כל צורך להזהירו מפני הפללה עצמית וכך גם לא היה צורך לאפשר לו היוועצות עם סנגור.

לשיטת המדינה הראיות שהוגשו מטעמה מבססות את עובדות כתב האישום מעבר לכל ספק סביר שכן מי שנהג בפועל ברכב – , היה בלתי מורשה לנהיגה לפי בדיקתו של איליה, הרכב היה בשליטת הנאשם עת פ.  נהג בו, ולפי עדותו של הנאשם עצמו, הוא התיר לפ. את הנהיגה ברכב מה למצדיק את הרשעתו לפי סעיף 10(ב) בפקודת התעבורה וכנגזרת גם עבירה בניגוד לסעיף 2(א) בפקודת ביטוח רכב מנועי.