מדינת ישראל נ' תנעמי

החלטה

בפני בקשה לביטול פסק דין מיום 7/12/09 שניתן בהעדר התייצבות של המבקש (להלן- הנאשם).

בבקשה נטען כי הנאשם לא התייצב לדיון בשל טרגדיות אישיות שפקדו אותי והתמקדותו בצרכיו הקיומיים.

בית המשפט הורה על תגובת המאשימה וכן איפשר לצדדים לבוא בדברים חרף קיומו של פס"ד חלוט (המאשימה לא נוהגת, ובצדק מבחינתה, לבוא בדברים כאשר קיים פס"ד חלוט), וזאת על מנת לאפשר לצדדים לשקול את כל ההיבטים הצריכים לענין. כמו כן, איפשר בית המשפט לב"כ הנאשם להשלים החסר בבקשתה תוך התייחסות פרטנית לחומר הראיות. הנאשם לא עשה להשלמת טיעוניו.

המאשימה לאחר ששקלה את נסיבות הענין ובחנה את התיק, הודיעה כי היא מתנגדת לבקשה.

על יסוד החומר המונח בפני הנני מחליט לדחות את הבקשה.

לפי הוראות סעיף 130 (ח) לחסד"פ, בית המשפט יבטל פסק דין שניתן בהעדר הנאשם אם ראה שהיתה סיבה מוצדקת להעדרות מהדיון או אם קיים חשש לעיוות דין. בקשה לביטול פסק דין תוגש תוך 30 יום מיום שהומצא לנאשם פסק הדין. הפסיקה הבהירה, כי העותר לביטול פסק דין חייב לפרט ולנמק את בקשתו תוך צירוף אסמכתאות בכתב לנטען על ידו (רע"פ 01 /9142 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז' (6) 793, עמוד 803; ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' שרון מנחם (2009).

כאמור, פסק הדין הוא מיום 7/12/09, הנאשם לא חולק על זימונו כדין למשפט, ובצדק, שהרי הדו"ח נמסר לידיו ובו הזמנה לדין באותיות מאירות עיניים. משזומן כדין למשפטו הוא מוחזק כמי שיודע את דבר קיומו של המשפט מאותו מועד. יצוין, כי ביום 9/12/09 הודיעה המזכירות לנאשם בדואר רשום תוצאות המשפט. לפי חזקת המסירה הקבועה בחוק הנאשם ידע על גזר הדין כבר מאותה עת.

נמצא, כי הבקשה לוקה בשיהוי ניכר ואין בצידה בקשה להארכת מועד. אפילו הייתי רואה בבקשה שבפני כבקשה להארכת מועד, לא מצאתי כי יש בה כדי להצדיק את השיהוי הרב בהגשתה. אמנם, כאשר עסקינן בהליך פלילי לא נדרשים "טעמים מיוחדים" לשם מתן אורכה. יחד עם זאת, בית משפט העליון חזר וקבע כי על המבקש הארכת מועד להציג "טעם ממשי המניח את הדעת" [ראו: בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006); בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.8.2009)].

בענייננו, האירוע הטראגי המרכזי שבבקשת הנאשם, קרי: פטירתה של אשתו ז"ל, היה באפריל 2008, כעולה מעיון בבקשה ובנספחיה. לא היתה כל מניעה אובייקטיבית להתייצבות למשפט בתיק זה שהתקיים כאמור בסוף שנת 2009, דהיינו כשנה וחצי לאחר מכן.

לא זו אף זו, עיון בכתב התביעה שצורף לבקשה מלמד, כי הנאשם ביצע עיסקת מקרקעין ב- 2008 וביקש להקים בית בהרחבת הקיבוץ לאחר פטירת אשתו. הוא שילם תמורת המקרקעין שרכש תשלומים בתאריכים שונים בינהם ה- 22/10/08 כלומר כחצי שנה לאחר פטירת אשתו, וב- 15/5/09 וכן בשנת 2010. ללמדך, כי למרות האסון הכבד שפקד את הנאשם, הנאשם השכיל להתמודד, תיפקד, ולא היה 'מנוטרל' כטענת הסנגורית.

בנסיבות אלה, ברי כי אין טעם של ממש מוצדק המקים עילה להארכת המועד, וזאת גם אם היתה מונחת בפני בקשה להארכתו. די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה, אך גם לעיצומה לא מצאתי כי יש מקום להעתר לה.

כאמור, אין סיבה מוצדקת להעדרות הנאשם מהדיון ובכך לא מתמלאת העילה הראשונה הקבועה בחוק לביטולו של פסק דין שניתן בהעדר.

באשר לעילה השניה, קרי שאלת עיוות הדין, אין בבקשה טעמים של ממש המוכיחים כי נגרם עיוות דין לנאשם. אחזור ואדגיש, כי אפשרתי לנאשם להשלים טיעוניו ולפרט הגנתו, אך הוא הסתפק בהתמקדות בנסיבותיו האישיות. ברם, אין בבקשה תשתית המבססת את העילה השניה. אין בבקשה התייחסות לחומר הראיות, לסיכויי הגנה, לא צורפו של אסמכתאות המלמדות על הגנה כלשהי העומדת לנאשם, ומכאן שלפי הפסיקה הנאשם לא הוכיח כי קיים חשש לעיוות דין ועל כן אין מקום לבטל את פסק הדין.

הבקשה לביטול פסק דין נדחית.

ניתנה היום, ג' אייר תשע"ב, 25 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.