מדינת ישראל נ' תמרוב(עציר)

החלטה

זוהי בקשה לעצור את המשיב עד לסיום ההליכים המשפטיים כנגדו בתיק 9705-03-10, בו הוא מואשם בעבירה של גניבה על שבתאריך 6.3.2010 בשעת צהריים נטלן מחנות סופר פארם שני בשמים, מסודג גילט בשווי 69 ₪ כל אחד וזאת בכוונה לגנוב.

נימוקי הבקשה מדברים בעד עצמם, נטען שק4יימות ראיות לכאורה, להוכחת העבירה,נטען שהמשיב משתמש בסמים ועבירות הגניבה המבוצעות על רקע צריכתו לסם והצורך במימונו, את העבירות הוא מבצע כשהוא נמצא תחת השפעת סם, נסיבה המביאה לחומרה יתרה ולמסוכנות כלפי המתלונן שלחובתו 22 הרשעות קודמות, שאחרונה בהן משנת 04 בעבירות סמים, רכוש ושתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי שהוא בר הפעלה מתיק 297/07 מבית משפט זה נטען כי לא ניתן להשיג את מטרתך המעצר בדרך של ערובה, שפגיעתו בחירותו של מהשיב פחותה.

הסניכגרו המלומד כדרכו טען כל שניתן לטעון לזכות המשיב ובצדק לא חלק על הראיות לכאורה, שכן אלו קיימות די והותר במקרה דגנן, לא רק לאור עדות הקב"ט של החנות אשר עקב ותפס את המשיב בכף, אלא גם מפיו המפורש של המשיב שמעיד על עצמו שאמא שלו לא רוצה אותו יותר, השתחרר לפני שלושה חודשים, נפל שוב פעם לסמים הארורים ואין לו כבר כח ובגלל זה נכנס לחנות ולקח את שני הבשמים בכוונה.

לדבריו הוא רוצה לאכול ואין לו אוכל, הוא ידוע שאין זה פתרון לגנו ואומר אין לי בריכה, לא מקבל הבטחת הכנסה. ביקשו ממנו להביא כנראה טפסים אך לא היה לו כח לדבר,ף הוא לא אומר שיותר קל לגנוב הוא משתמש במנת סם אחת ליום, הוא גונב כדי להשיג את מנת הסם, וזאת בניגוד למה שאמר קודם לכן שאין לו אוכל אלא אם יתכוון שמבחינתו אוכל זה הסם).

בהמשך הוא אומר שהוא יודע שהוא חייב להפסיק לגנוב ולעבור עבירות פליליות אך בלשונו אין לו ברירה "עדיף בית סוהר כמו כלא בחוץ".

טענתו השנונה של הסניגור המלומד שלא קמה לה עילת מעצר ולכאורה הוא צודק, שכן אכן עבירת רכוש כשלעצמן אין בהם כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים, לא קמה לה עילת מעצר סטוטורית, והפנה אותי להחלטת כב' השופט מצא מלפני עשר שנים בתיק בש"פ 6711/07 שם היה מדובר בעבירה של התפרצות לבניין לשם גניבה לבית עסק ביחד עם אחיו וגנבו כמויות שונות של סיגריות.

בית המשפט השלום נעתר לבקשה והורה על מעצר עד תום ההליכים, ערר למחוזי נדחה וערר לבית המשפט העליון נתקבל מהסיבה שערכאות דלמטה לא שקלו את האפשרות לשחרר את העורר בתנאים של חלופת מעצר.

וכותב השופט מצא כי עברו הפלילי של העורר עשוי לשמש שיקול רלבנטי לקביעת תנאי השחרור בגובה הערבויות אך אין בו בלבד כדי לשלול מעיקרא את אפשרות השחרור מכל וכל.

הערר התקבל במובן זה שההליך הוחזר לבימ"ש השלום לבדיקת חלופות אפשריות לשחרורו של העורר מן המעצר אך מיד הוסיף כב' השופט מצא – אין צריך לומר שביהמ"ש השלום רשאי לקבל או שלא לקבל איזו מן החלופות שתוצע.

לא נאריך בפסיקה שתחילתה בפרשיית פרנקל, תיק בש"פ 5431/98 שם נאמר, בין היתר, כי מקום שהמדובר בעבירות רכוש המבוצעות באורך שיטתי או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את בטחון האדם ובטחון הציבור. מאז חלפו כתריסר שנים ופסיקה נוספת הצטברה מאז וכך ביחס להחלטה שציטט הסניגור המלומד של השופט מצא, מקץ כ-6 שנים ניתנו שתי החלטות גם הן מאת שופטים מלומדים של ביהמ"ש העליון ובין היתר, נאמר במפורש על ידי כב' השופט חשין בתיק בש"פ 8299/06 כי מריבוי העבירות הדומות ועברו של העורר ניתן בהחלט להסיק כי קיימת בו מסוכנות והפנה להחלטת ביהמ"ש העליון בתיק בש"פ 6345/06. ובנוסף כך הוסיף למסוכנותו הנלמדת מעברו משקל מכריע בענייננו יש ליתן לעובדה שהעורר עובר עבירה שעה ששלושה מאסרים על תנאי תלויים מעל ראשו, צרוף נסיבות זה מעלה תהיות לגבי שיקול הדעת של העורר, שם היה מדובר בנהיגה בזמן פסילה.

ואם לגבי שיקול דעת עסקינן, הרי כאן המשיב מעיד על עצמו כי אכן שיקול הדעת שלו ברור וחד משמעי נוכח התמכרותו לסמים הארורים והוא מודע לכך ועד שלא יגמל וכדי לממן את תצרוכת הסם היום יומית ומאחר ואיננו עובד ואין לו מקורות מימון אחרים, מעיד על עצמו שאין לו ברירה, אלא לגנוב, ובלשונו "עדיף בית סוהר במקום כמו כלב בחוץ". חלילה וחס שהמשיב יחייה כמו כלב, הוא בן אדם, הוא בן אנוש ולו באמת ובתמים לא היה לו אוכל לאכול היה פונה לאחד מבתי התמחוי בעיר אשקלון, אלא לא זו הבעיה. הבעיה היא כאן מימון הסמים ולתומי סברתי כי הפוגה היתה למשיב בתקופה האחרונה, אלא שאז אמרה לי התובעת בצדק שההסבר פשוט ביותר, הוא ריצה עונש מאסר ממושך והוא מעיד על עצמו שאך לפני שלושה חודשים השתחרר ממנו והנה שוב חזר לסורו.

הנה כי כן, אני מקבל את עמדת בא כח המבקשת בטיעונה כי בסופו של יום מבחן העילה הוא מבחן המסוכנות שנגזר לא רק מטיבה של העבירה, אלא גם מעברו של המשיב, מהמאסרים על תנאי התלויים ועומדים נגדו שלא הרתיעו אותו לחזור מסורו, התמכרותו לסמים הארורים וכידוע אדם מכור לסם הארור לא יהסס לעשות הכל כדי לממן את צריכת הסם שכמבחינתו הוא כאויר לנשימה, וצודקת באת כח המאשימה שאדם נרקומן מסוכנותו עד מאוד.

טענה שנונה אחרת טען הסניגור המלומד ולא קיבלתי עליה תשובה מאת המדינה, והיא – מה השתנה? אמר בניגוד לאינטרס של המשיב כי קודם למקרה זה נתפס החשוד בגין עבירה דומה, לא העמידו אותו לדין, לא ביקשו לעצור עד תום ההליכים ומה השתנה.

על כך אומר אך זאת. ראשית לכל, אני סומך על שיקול דעת התביעות שאם היו ראיות להוכחת החשד כנגד המשיב, היו עוצרים אותו ומביאים אותו לדין. ולחילופין אפילו טעו תביעות לכיש ולא העמידו אותו לדין בפעם הראשונה, הנה משחוזר הוא בשנית אין שום מניעה להעמידו לדין הפעם. יתרה מזו, למעשה אפשר היה להגיש כתב אישום ולכרוך את שתי העבירות ובעניין זה ראה החלטות שיצאו מלפני בתי המשפט המחוזי בתל-אביב בהרכב של כב' הנשיאה ברלינר בעבירות של שוהים בלתי חוקיים, שם נקבע חד משמעית שאפילו המדיניות הינה כי בגין העבירה הראשונה לא מעמידים לדין, ניתן אם נתפס בשנית להעמידו לדין גם בעבירה הראשונה כשהכוונה היתה לסגור את התיק. הדברים יפים מקל וחומר לעניננו.

ושלישית, ובמקרה החמור ביותר ולא אמרתי שכך פני הדברים, במידה ונפלה שגגה מצד תביעות לכיש אינני סבור שמתקנים טעות בטעות נוספת. מזלו של המשיב שהעמידו אותו לדין רק בגין ארוע אחד שאם היה מדובר בשני ארועים למעשה המאסרים על תנאי הינם חבי הפעלה.

עדיין צודק הסניגור בטיעונו – הבעבור שני בשמים שכל אחד מהם 69 ₪ יעצר אדם? ואני אומר שהייתי שמח בכל מעודי לשחרר את המשיב לו נמצאה חלופת מעצר, אך אין בנמצא חלופה שכזו הרי המשיב מעיד על עצמו כי אמו לא רוצה אותו ובלשונו הוא חי כמו כלב בחוץ ואם אשחרר אותו זה רק שאלה של זמן מתי אני למעשה מביא אותו לחזור ולבצע עבירות פליליות. חס וחלילה אינני רוצה לסכן את בטחון הציבור ושלומו. אינני רוצה לתאר לעצמי מה עלול לקרות שאדם דוגמת המשיב נרקומן יפגש עם אדם, עם מתלונן או מתלוננת, או ילדים אפילו יבוא רק לגנוב וכבר היו דברים מעולם.

הנה כי כן, אפילו חפץ המשיב ואני מאמין לו שהוא חפץ להיגמל מהסמים הארורים, בטרם יגמל מסוכנותו עדיין קיימת. זה שנאמר לי בישיבה הקודמת שהוא רוצה לפנות למוסד גמילה פרטי הכל טוב ויפה, אך מדוע לא עשה זאת עד עתה, ובכל מקרה כל עוד לא ימצא מוסד גמילה אינני מוכן ליטול כאן שום סיכון ולשחררו לחופשי. שלא לדבר על כך שלפי הפסיקה בדר"כ רצונו של אדם להיגמל תבחן ותשקל ותוכרע בתיק העיקרי, הרי בנסיבות הענין אין חשש שתיק זה שמיעתו תארך ימים רבים. נראה לי כי בתיק זה כלל לא ישמעו ראיות. ואם תבוא ותאמר כיצד ניתן לעצור על עבירה כה קלה כביכול, אשיב לך בהעדר חלופת מעצר הולמת וראויה כלשהיא חובה היא לעצור. זכורים לי מקרים קלים אפילו יותר, בין היתר, של גניבת קופת צדקה בה היו עשרות שקלים בודדים והמקרה הגיע למיטב ידיעתי עד לביהמ"ש העליון ואחד מהשופטים המלומדים של ביהמ"ש העליון הורה ואישר את המעצר עד תום ההליכים בנסיבות דומות לשלנו.

אינני עושה הפסקה או דוחה את מתן ההחלטה כדי לאתר את אותה החלטה, די אם אפנה להחלטה ברוח הדברים שניתנה על ידי כב' השופט מנחם פינקלשטיין מביהמ"ש מחוזי מרכז בתיק עמ"ת 12863-12-09 ממספר התיק ניתן ללמוד שניתן בדצמבר 2009, ואני מפנה לסעיף 6 להחלטתו, כאשר חזר ופתח שכידוע עבירת רכוש כשלעצמה אינה יוצרת עילת מעצר. אולם יש מקרים בהן עבירות רכוש עשויות לטמון בחובן מחוייבות היוצרת עילת מעצר ומצדיקה מעצר עד תום ההליכים. בעניין זה הדגיש ביהמ"ש העליון כי אין להשוות מי שנתפס לראשונה בביצוע עבירת רכוש למי שגורר אחריו שובל ארוך של מעשים והפך את הפגיעה ברכוש הזולת למעיין מקצוע רחמנא ליצלן והפנה לתיק בש"פ 3453/05. ואני אומר שגם אם המשיב כי גם אם המשיב לא הפך זאת למקצוע מרצונו הטוב והחופשי, הרי במצב שבו הוא נמצא של העדר מקורות מימון, התמכרות לסם הארור, עילת המעצר בעינה עומדת והשווה זה לעניין שוקרון בתיק בש"פ 2911/08.

הנה כי כן, לא זו בלבד ששני מאסרים על תנאי של 8 חודשים ושל 3 חודשים לא מרתיעים אותו, אלא כאמור מסוכנותו חמורה שבעתיים לאור התמכרותו לסם הארור.