מדינת ישראל נ' תדמור

גזר דין

מדובר בתאונת דרכים שגרתית (אם ניתן לומר כך על תאונות דרכים). הנאשם נסע בכביש שאיננו מן המשובחים במקומותינו, סטה מנתיבו ופגע ברכב שהגיע ממולו.

ב"כ הנאשם שעשה כל שניתן וצריך למען מרשו (ואף יותר מכך אם יורשה לי לומר), טען טענות רבות שניתן לסכמן לשלושה.

הכביש בעייתי מבלי קשר לתאונה או לנאשם.

התאונה הייתה קלה שבקלות.

הנאשם אדם חיובי וענישתו תפגע בעיקר בציבור.

ונענה על סעיף סעיף כסדרו.

הסניגור הראה לבית המשפט צרור רב של מסמכים על פיהם נראה כי ישנה בעיה בכביש שבו אירעה התאונה. בקליפת אגוז, מדובר על הישוב הר-אדר שיש לו בעיית גישה ועד היום אין לו נתיב הגעהמתאים. מסתבר שישנה מחלוקת בין רשויות שונות, אינטרסים שאינם זהים ועוד. התוצאה הסופית היא שהכביש איננו מתוחזק כפי שצריך כביש להיות מתוחזק. ממילא טען הסניגור כי אין לבוא בטרוניא אל הנאשם אלא למדינה ו/או למי מרשויותיה.

קשה לי לקבל טענה זו. דווקא משום שמדובר בכביש בעייתי, היה על הנאשם להיות זהיר שבעתיים. במיוחד כשאין ספק כי הנאשם יודע ומכיר היטב את הכביש ואת הבעיות שבו. ממילא יש לדחות טענה זו.

הטענה השנייה הייתה כי התאונה שקרתה, לאו שמיה תאונה היא. קרי, אפשר לראותה כתאונת נזק בלבד כשלא ברור מדוע התפנתה המעורבת לבית החולים. ובעניין זה רמז ב"כ הנאשם רמיזות דקות בעוביו של פיל מצוי, על האינטרסים הלא רפואיים שעמדו ביסוד התפנות הנאשמת לבית החולים.

כל זה איננו משנה משום שתאונת דרכים מוגדרת בחוק כתאונה שבה נפגע אדם או רכוש. אין חולק על כך שרכוש נפגע. נכון הוא שהמשטרה איננה מעמידה לדין נהגים בגין תאונות שבהן גרמו נזק בלבד. אולם זאת מחמת מחסור במשאבים ולא משום שלנהגים כאלו ישנה חסינות מעמידה לדין. ממילא רמת הפגיעה של המעורבת לא מעלה ולא מורידה.

הטענה השלישית הייתה כי פסילת הנאשם תפגע בחברה. הנאשם הוא רופא וגניקולוג מוערך ומבצע בדיקות רבות מדי יום ביומו החל מהשעה 07:00 בבוקר ועד שעות הלילה המאוחרות. לא רק זו אלא שהוא עובד עם קופות חולים, ולא כרופא פרטי. כל פגיעה באפשרות התנועה שלו, תפגע לגרסת הסניגור דווקא בנשים שאין ידם משגת בדיקה פרטית.

גם טענה זו קשה לעיכול. ראשית, ישנם מקצועות שעצם הפסילה מונעת מהאדם להתפרנס לחלוטין. מה יעשה נהג מונית שרישיונו נשלל? או לחילופין סוכן נוסע שללא רישיון נהיגה אין אפשרות להגיע לשום מקום? האם נגרע חלקם מחלקו של הנאשם? מעבר לכך, דווקא לנאשם יש פיתרון פשוט שכן בעיקר צריך הוא להגיע מביתו למקום העבודה וזאת ניתן לעשות בתחבורה ציבורית או במונית.

לסיכומו של דבר, הרי אין כאן כל נסיבות מיוחדות, ודינו של הנאשם צריך להיות כדינו של כל נהג הגורם לתאונת דרכים.

אין טבלה מדויקת לתעריפי ענישה ויש לקחת כמה וכמה שיקולים בחשבון. וביניהם גילו, עברו התעבורתי, נסיבות התאונה, נסיבותיו, ועוד. במקרה שלפנינו מדובר בתאונת דרכים שלשמחתנו איננה קשה. אלא שמסתבר שלנאשם 19 עבירות תנועה (שמתוכן שש עבירות על חגורת בטיחות!) כך שבוודאי אין מדובר בטלית שכולה תכלת.

באשר לעונש הראוי, הרי כרגיל חלוקות התביעה וההגנה. לדעת התביעה היה מקום לפוסלו לשלושה חודשים בעוד שההגנה (באופן לא מקרי) ביקשה שלא לפוסלו כלל. לאחר ששקלתי הגעתי למסקנה כי מן הראוי לפוסלו שכן יש צורך גם בעונש מרתיע, אך התקופה המבוקשת על ידי התביעה ארוכה מדי, אפילו בהתחשב בעברו.

אשר לכן, החלטתי להטיל על הנאשם את העונשים הבאים:

א.פסילה של 45 יום. הנאשם יפקיד רישיונו תוך 60 יום מהיום והוא מוזהר שהעונש המקובל על נהיגה בפסילה הוא מאסר בפועל. כמו כן הוא מוזהר שאם לא יפקיד הרישיון תוך 60 יום, ייחשב כפסול, אך הפסילה תיחשב רק מיום ההפקדה.

ב.פסילה על תנאי של חודשיים לשנתיים אם יעבור אחת מהעבירות בהן הורשע, או כל עבירה מהתוספת הראשונה או השנייה לפקודת התעבורה, או כל עבירה של חגורת בטיחות (אי חגירה על ידו או על ידי כל נוסע אחר).

ג.קנס בסך 1200₪ שישולם עד ליום 15.5.2012.