מדינת ישראל נ' תאמר

החלטה

בפני בקשת הנאשם לביטול הכרעת דין וגזר דין שניתנו בהעדרו ואשר נוגעים לנהיגה ברכב שנאסר לשימוש , בניגוד לתקנה 308(ד) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961.

לנאשם נשלחה לה הזמנה להתייצב בבית המשפט ביום 21.1.13 בשעה 8:30. אולם, הנאשם לא התייצב ומשכך נשפט בהעדרו בשעה 12:30 ונגזרו עליו קנס בסך 500 ₪, 3 חודשי פסילה מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה, ו4 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה.

הנאשם עותר לביטול פסק הדין משני טעמים – האחד שלא התייצב מחמת עייפות נפשית ופיזית שתקפה אותו ביום הדיון והשני משום שלטענתו נהג כברת דרך קצרה כדי להעביר הרכב לגרר.

סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 קובע כי די בקיומה של אחת משתי עילות כדי לחייב ביטול פסק דין שניתן בהעדר: העילה הראשונה דורשת קיומה של סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות והעילה השנייה דורשת להראות כי קיים חשש ממשי לעיוות דין.

מיותר לציין כי עייפותו של הנאשם אינה מהווה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו, אם הרגיש שאינו יכול לעמוד על רגליו, היה עליו לשלוח אחר מטעמו ולבקש דחיית מועד, אך זאת לא עשה וגם לא התייצב מאוחר יותר באותו היום ואף לא למחרת היום, אלא לאחר שקיבל את גזר הדין לידיו.

באשר לטענתו השניה – לפיה יש הצדקה לנסיעה קצרה להעמיס הרכב על הגרר לבדוק את ליקויי הרכב, הרי שיש בה משום הודאה למעשה המיוחס לו בכתב האישום, ולכן לא נגרם לו עיוות דין, אם גזר הדין יישאר על כנו.

אשר על כן, אני דוחה הבקשה לביטול הכרעת הדין וגזר הדין.

לנאשם יש שהות להפקיד הרישיון ולשלם הקנס עד ליום 10/3/13, כאמור בגזר הדין.

ניתנה היום, א' אדר תשע"ג, 11 פברואר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: