מדינת ישראל נ' שרירא

גזר דין

הנאשם הורשע על פי הודאתו במסגרת שני אישומים נפרדים בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין וייבוא סמים לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) תשל"ג-1973.

כמו כן, הורשע הנאשם באישום השני, בעבירה של החזקת נשק שלא כדין, לפי סעיף 144(א) רישא לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

הנאשם הודה במסגרת הסדר טיעון שבמסגרתו עותרים הצדדים להשית עליו עונש מאסר בפועל בן 6 חודשים שירוצה בדרך של עבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס.

בעניינו של הנאשם התקבל תסקיר שירות מבחן, בו פורטו נסיבותיו האישיות ומהן עולה כי מדובר בגבר יליד 1975, רווק, אשר לאורך כל חייו ניהל אורח חיים נורמטיבי. קצינת המבחן התרשמה כי מדובר באדם בעל יכולות קוגניטיביות מילוליות גבוהות וכי מעורבותו הפלילית אינה מאפיינת את אופן התנהלותו בדרך כלל.

קצינת המבחן הסבירה כי להערכתה, מות אמו בגיל צעיר היווה חוויה טראומטית שעימה מתמודד הנאשם עד היום. קצינת המבחן תיארה הליך הדרגתי של טיפול שאותו עבר הנאשם על ידי פסיכולוגית, וכן את התגייסותו הכללית לשיקום אורחותיו.

בסופו של יום, המליצה קצינת המבחן על העמדת הנאשם במבחן ועל הטלת ענישה שתאפשר את חזרתו המהירה לשגרת חיים פעילה.

ב"כ המאשימה בעתירתה לאמץ את הסדר הטיעון המוצע, הדגישה מצד אחד את חומרתם העקרונית של העבירות אותן ביצע הנאשם, במיוחד על רקע עבודתו כמחנך באותם ימים ועם זאת, אמרה שאין מקום להתעלם מנסיבות אישיות ספציפיות לרבות הודאת הנאשם, חרטתו, התיקון שעשה והאמור בתסקיר שירות המבחן. בנסיבות אלה, לדעתה, יש בהסדר הטיעון המוצע כדי לאזן כראוי בין השיקולים לחומרא ולקולא.

גם ב"כ הנאשם עתר לאמץ את הסדר הטיעון ואף הביע את רצון הנאשם כי יוטל עליו פיקוח שירות מבחן כהמלצת קצינת המבחן.

ב"כ הנאשם ואף הנאשם עצמו הדגישו את החרטה הכנה של הנאשם ואת העובדה שהוא מייסר עצמו על מעורבותו בתיק זה, מעורבות שאיננה מאפיינת את אורחותיו ואף לא את אמונותיו וערכיו.

לאחר שבחנתי את נסיבות המקרה וטיעוני הצדדים ועל רקע המפורט בתסקיר שירות המבחן, הגעתי למסקנה לכבד את הסדר הטיעון המוצע.

אין צורך לומר ולהזכיר שאלמלא אותן נסיבות מיוחדות שפורטו בדברי הצדדים, היה ראוי לגזור על הנאשם בגין העבירות שבהן הורשע, ענישה חמורה יותר על רקע מדיניות הפסיקה הנוהגת.

בין הצדדים התעוררה מחלוקת נוספת בשאלת מתן צו איסור פרסום קבוע על שמו של הנאשם.

אין מחלוקת כי בית משפט הוציא צו איסור פרסום בעניינו של הנאשם בהליכי המעצר בתיק זה וצו זה נשאר בתוקפו גם בהליכי המעצר בבית המשפט המחוזי לאחר הגשת כתב האישום.

כיום עותרת התביעה לבטל צו איסור הפרסום באשר אין בנמצא נימוק בדין המצדיק אותו, ואין מקום לעשות אבחנה פסולה בין נאשם זה לבין כל אדם אחר אשר עומד לדין, ומורשע בבית משפט בגין עבירות דומות.

ב"כ הנאשם הצביע מנגד על הנזק שעתיד להיגרם לנאשם מעצם הפרסום, ויותר כך, מעצם הפרסום שעלול להיות שגוי ומנופח בנסיבות הענין. לדבריו, יש לנאשם רצון להמשיך ולעסוק בחינוך במסגרת תנועה שאליה הוא משתייך וכל פרסום מסוג זה עלול לפגוע בו ובעתידו.

אומר כבר עתה, וככל שהדבר מתיחס לאיסור הפרסום, לא מצאתי כי קיימת עילה שבדין להשאירו על מכונו. אותם נימוקים שהיו יפים בשעתו בהליכי המעצר כאשר מדובר היה בשלבים ראשוניים של ההליך ובטרם נודע מה ייוחס לנאשם ובמה יורשע, אולי היה טעם והיגיון ומחשבה שלא לפגוע בו מעבר לנדרש.

כיום, כאשר הנאשם הורשע בדין בהסתמך על הודאתו, אין מקום לעשות כל אבחנה בינו לבין כל נאשם אחר ולא הובאו בפני נימוקים או פגיעה יוצאת דופן שיש בגינה לאבחן נאשם זה מנאשמים אחרים.

אשר על כן אני מבטלת את צו איסור הפרסום.

סיכומו של דבר במכלול השיקולים ותוך שאני לוקחת בחשבון לקולא גם את הודאת הנאשם, חרטתו וכן מצבו הכלכלי שאיננו מן המשופרים, אני גוזרת עליו את העונשים הבאים: