מדינת ישראל נ' שקרא(עציר) ואח'

החלטה למשיב 3

לנסיבות נדרשתי בהחלטתי למשיב 2.

עיקרם של האירועים: המשיבים כולם קשרו קשר לשאת מטען חבלה ולהעבירו ממקום אחד למשנהו. בשלב מסוים, הובא המטען למשיב 1 על ידי משיבים 2, 3 ובמעמד זה ניגב משיב 3 את המטען בנייר עיתון. המטען הוסתר בחצר בניין מגוריו של משיב 1.

אין מחלוקת כי המטען אותר ביום 24.10.10 וכי בכוחו לגרום למוות בעת התפוצצותו.

מספר נדבכים קושרים את משיב זה למיוחס לו: טביעת אצבע אשר נמצאה על העיתון שעטף את המטען ושיחותיהם של משיבים 1 ו 2 המזכירים את האדם השלישי אשר נעצר ("נמשך") על ידי המשטרה. הואיל ואין מחלוקת כי משיב זה הוא שנעצר על ידי המשטרה, אזי, המסקנה הבלתי נמנעת הינה שהוא האדם השלישי המוזכר בשיחות.

בא כח המשיב, ברוב כישרונו, ניסה לבודד ולתקוף כל ראיה בנפרד. כך היו בפיו טענות לגבי אי אזכור העיתון בחלק מדוחות הפעולה של השוטרים, כך לגבי טביעת האצבע וכך לגבי האפשרות שהאדם השלישי המוזכר בשיחת משיבים 1 ו2 – אשר נעצר על ידי המשטרה – אינו בהכרח משיב זה.

עיון בתמלילי השיחות מעלה כי משיבים 1 ו2 שוחחו בקודים. מכל מקום, לא קשה לקבוע כי משיב 1 נתקף בבהלה בשעה שהוזמן לחקירה נוספת במשטרה, יזם שיחת טלפון אל משיב 2 – שיחה אשר הוקלטה – וממנה עלו כל הפרטים המפורטים בהחלטה לגבי משיב 2 ואשר כוחם יפה גם למשיב זה.

יש לזכור דברי התובעת כי הראיות בתיק זה הינן נסיבתיות, אולם מארג הראיות מוליך למסקנה הגיונית אחת כי לא במקרה הגיעו טביעות האצבע של המשיב אל העיתון שעטף את המטען וכי האדם השלישי המוזכר בשיחת שני המשיבים האחרים, הוא המשיב עצמו ואף סימן נתנו בו, האדם שנעצר.

באשר לראיות הנסיבתיות:

"משקלן של ראיות נסיבתיות אינו נופל מכוחן של ראיות ישירות ובלבד שניתן יהיה להסיק מהן, על פי מבחני ההיגיון וניסיון החיים מסקנה הגיונית ויחידה לפיה לא נותר ספק בדבר אשמתו של הנאשם". ראה לעניין זה ע"פ 2132/04 (קייס) ספרו של כב' השופט קדמי על הראיות, חלק שני, מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע 2009, עמ' 792.

יש להוסיף כי המשיב מילא פיו מים גם בשעה שהוטח בו דבר הימצא טביעות אצבעותיו על העיתון. המשיב יכול היה להציע הסברים אך העדיף שלא לעשות כן.

עוד יש לציין כי בשיחות נתנו משיבים 1 ו 2 סימנים נוספים באדם השלישי והם "אח של חבר של ג'לאל" ובמקרה זה, הוא חבר של מוחמד אחיו של משיב 1. עוד דיברו בו כי האדם השלישי הוא זה "שנסע ללוד" והמשיב אכן העתיק מקום מגוריו ללוד. עוד התייחסו בשיחות ל"גבוה" המשיב עונה על תיאור זה. גם כאן, משהטיח בו החוקר סימנים אלה, דברים טריוויאליים לכל הדעות, העדיף המשיב שלא להגיב. ראה לעניין זה הודעתו מיום 26.01.11, שורות 81-85.

הנה כי כן , מארג כל הנתונים המפורטים לעיל מוליך לכלל מסקנה הגיונית אחת והיא כי לא במקרה הגיעו טביעות אצבעותיו של המשיב לנייר שעטף את המטען.

באשר לתשתית הראייתית הלכאורית הנדרשת ראה בש"פ 8087/95 זאדה נגד מ"י, פ"ד נ(2) 133. בעמ' 148-149 אומר בימ"ש:

" בית המשפט בוחן את השאלה אם מתוך מכלול חומר החקירה ניתן יהיה לשלוף בסוף ההליך השיפוטי תשתית עובדתית מרשיעה... מכל אלה יוצר לעצמו בית המשפט תמונה כוללת באשר לפוטנציאל הראייתי הטמון בחומר החקירה, כלומר, אם קיים סיכוי סביר שמחומר חקירה זה תצמחנה בסוף המשפט ראיות אשר תבססנה את אשמת הנאשם..."

"אכן, אין זה ראוי לעצור נאשם אלא אם כן קיים סיכוי סביר שהראיות הקיימות נגדו, לאחר שיעברו את כור ההיתוך של ההליך הפלילי, יש בכוחן להוכיח את אשמתו. אם חומר החקירה אינו מטיב זה, אין זה ראוי לשלול את חירותו של הנאשם. מסקנה זו נותנת ביטוי לאופיו המיוחד של ההליך אשר במסגרתו מתקבלת ההחלטה בדבר מעצר עד תום ההליכים בהתבסס על ראיות לכאורה. על-כן אינה נבחנת הוכחת אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר, אלא רק הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי האצור בחומר החקירה".

אני קובע אפוא שיש ראיות לכאורה.

ניתנה היום, ט"ז אדר א תשע"א, 20 פברואר 2011, במעמד הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: