מדינת ישראל נ' שעשוע

גזר דין

הנאשם, אדם כבן 62 שנים, נשוי, אב לארבעה ילדים וסב לחמישה נכדים, נהג מונית לפי מקצועו ועיסוקו, נותן את הדין בשל גרימת תאונת דרכים קשה שבה נדרסה ונחבלה קשות הולכת רגל כבת 80, על מעבר חצייה בטבורה של עיר. הנאשם נמלט במוניתו מזירת התאונה ולא דיווח על מעורבותו בתאונה. הוא שב לנהוג במונית עד שהתגלה, באקראי, בידי קצין משטרה שהבחין בסימנים מסוימים על פני המונית וחשד שנהגה הוא הנהג האחראי לתאונה.

בחינת העונש ההולם סבה על שלושה מרכיבי עברה; (1) נהיגה פזיזה וקלת דעת; (2) חבלת גוף חמורה; (3) הפקרה אחרי פגיעה.

תכליתם העיקרית של שלושת מרכיבי העברה הללו היא הגנה על שלומם וחייהם של הבריות. שלושת המרכיבים הללו אינם עשויים מקשה אחת. הנהיגה קלת הדעת וגרימת חבלת הגוף נעשו ללא כוונה לפגוע באדם. עם זה הן נעברו תוך מודעות לנסיבות מסוימות (קיומו של מעבר חצייה מיד לאחר פניה ימנית בדרך וסבירות והימצאותה של הולכת הרגל על המעבר, או כל הפחות אפשרות ברמה גבוהה של הסתברות שיימצא הולך רגל על מעבר החצייה) ותוך נטילת סיכון בלתי סביר שהמונית תחלוף על פני מעבר החצייה בלי פגיעה בנפש או ברכוש. ההתרחשות המגולמת בהפקרה אחרי פגיעה נעשתה תוך מודעות מלאה לנסיבות ותוך כוונה להימלט ממקום ההתרחשות כדי שהנאשם לא יילכד בכף ולא יידרש לדין על מעשיו.

כל נהג באשר הוא חב חובת זהירות כלפי המשתמשים בדרך. האחיזה בהגה היא אחיזה בכלי קטלני. השימוש בכלי זה מצריך מיומנות, ריכוז וזהירות. הנאשם כנהג של רכב ציבורי אמור להיות בעל מיומנויות נהיגה יותר משל נהג רגיל. הוא אמון אלי הקפדה מיוחדת על חובותיו כנהג ובכלל זה החובה לנהוג בזהירות. הפרת החובות הללו באורח כה בוטה מועצמת מאד מכוח היותו של הנאשם נהג מונית ותיק. לא למותר להדגיש שהפגיעה בהולכת הרגל הייתה על מעבר חצייה שהוא כעין מובלעת בכביש המצויה ב"ריבונות" של הולך הרגל. אין טענה שהולכת הרגל נכשלה מצדה בחוסר זהירות. לפיכך האחריות לגרם התאונה ולתוצאתה החמורה רובצת במלואה לפתחו של הנאשם.

אשר לעבירת ההפקרה. הדין מחייב נהג שהיה מעורב בתאונה, בין שהוא אחראי לה ובין שאיננו אחראי לה, לעצור במקום התאונה כדי לעמוד על תוצאותיה, להושיט עזרה ולהזעיק עזרה במקום שבו נחוצה עזרה כזאת. תכלית האיסור היא, אם כן, כפולה ואף משולשת. בראשונה הושטת עזרה לשם הצלת חיי אדם או לשם קידום הטיפול הרפואי בו. בשנייה, סיוע לחקירת התאונה כדי לאפשר אכיפת החוק. בשלישית, ביטוי לסולם ערכים מוסרי המוציא מגדריו אדם הפוגע בזולתו, גם בלי צדייה, עוזב את הנפגע, מפקיר אותו לסבלו והולך לדרכו ולעיסוקו כאילו לא אירע דבר [ע"פ 8349/12 גראב נ' מ"י; ע"פ 1977/05 גולה נ' מ"י; ע"פ 5000/08 סומך נ' מ"י; ע"פ 2247/10 ימיני נ' מ"י; ע"פ 9628/09 שרעבי נ' מ"י].

אמרתי שערך הסיוע לזולת הוא ראשון במעלה מבחינת תכליות איסור ההפקרה. כשלעצמי אני סבור שברוב המקרים, במיוחד אלה שמתרחשים במקומות מיושבים, בתוככי הכרך, יעילותו של הסיוע לנפגע מצד הפוגע מעטה ביותר (אם בשל חוסר ידע מקצועי אפילו מזערי ואם בשל כך שהפוגע עצמו עשוי להיות המום מן התאונה, חסר יכולת להועיל ואולי אף "טיפול" מצדו עלול להזיק). אולם, בכל מקרה, העצירה במקום התאונה הכרחית כדי לוודא שטיפול בנפגע ייעשה בהקדם האפשרי.

אין תמה שעבירת ההפקרה נתפסת כעברה חמורה מאד המעידה על שפל ערכי-מוסרי בצד הכשלת גורמי החקירה בכוונת מכוון כדי להימלט מן הדין [ע"פ 7878/12 ארגוב נ' מ"י והפסיקה הנזכרת שם]. באחרונה יחסית, במסגרת תיקון 101 לפקודת התעבורה ראה המחוקק להעלות את הרף העליון של העונש בגין עברה זו.

רמת הפגיעה בערך המוגן בעבירת ההפקרה, בפרשה דנן גבוהה למדיי. שכן לא זו בלבד שהנאשם נמלט ממקום התאונה בלי לנקוף אצבע לסיוע לנפגעת, אלא אף גם זה שכאשר הגיע קצין משטרה אל קרבת ביתו של הנאשם כמה שעות לאחר התאונה ושאלו לפשר מעשיו באתו ערב, ענה הנאשם שקר כדי למלט עצמו מחקירה ומשפט. עם זה ראוי לקחת בחשבון את העובדה שבפועל לא היה בהימלטותו של הנאשם מזירת העברה כדי למנוע מן הנפגעת הושטת עזרה מהירה (בידי אחרים ובמיוחד גורמי ההצלה שהוזעקו מייד והגיעו תוך דקות אחדות)

בשלב הטיעונים לעונש נעשה מאמץ ניכר מצד הנאשם להקהות את חודה של עברת ההפקרה על ידי עדויות המציגות את אופיו, טיבו וסולם הערכים של הנאשם באורח מנוגד למעשה ההפקרה. כך באו להעיד שני רבנים מכובדים (הרב יהודה בלוך והרב אליהו צדקה), מתפללים בבית הכנסת, לקוחות ותיקים, אשת הנאשם ובנו (עו"ד במקצועו). בעדויות הללו הוצג הנאשם כאיש עמל, תם וישר, אוהב את הזולת וחש לעזרת כל מי שנזקק לעזרה [ "זה לא אדם שפוגע באנשים" כלשונו של הרב בלוך- "הוא לא מסוגל לפגוע בזבוב. אם קרה מקרה כזה זה אדם שיודע איך להגיש עזרה ראשונה. הוא שירת כחובש קרבי...זה לא אדם שיפגע במישהו ואז יברח. זה לא מתאים לאופי שלו בכלל" (פ/112); וכן הרב צדקה (פ/116); מר יעקב כהן (פ/118)]. הוסיף והרבה הסנגור שטען שלנאשם לא היה שום אינטרס להימלט מן המקום. הוא נהג כדין (?), היה לו רישיון בר תוקף. הוא לא פגע תחת השפעת אלכוהול או סמים ולא היה תחת פסילה. כבר היה בעברו שהיה מעורב בתאונה ונותר במקום כדי למסור פרטים. יתר על כן הנאשם לא עשה דבר כדי לטשטש את העקבות (לא הסיר את שלטי המכירה שעל חלונות המונית ולא תיקן את פגיעות הפח). הדבר מוכיח שנהג בתום לב.

משקלן של האמירות הללו מפי העדים מועט מאד בעיניי. אין לי יסוד לפקפק בתוכנן של העדויות. אני מקבל את דברי העדים שהעידו על אופיו הטוב ומעשיו הטובים של הנאשם. אלא שהמציאות שהוכחה בפרשה זו טופחת על פני הדמות ששורטטה מפי אתם עדים. אפשר שבכל מקרה אחר שבו היה הנאשם עד לתאונה או נקלע למקום שבו היה אדם שרוי במצוקה, נחלץ הוא לעזרה. אולם בפרשה דנן, במקום שההיחלצות לעזרה הייתה עלולה לפגוע בעניינו של הנאשם עצמו גבר החשש מפני מתן דין על פני הרצון לעזור.

כיוצא בזה אני דוחה גם את טיעונו של הסנגור. ברור כשמש שהיה לנאשם "מה להפסיד". הוא פגע בהולכת רגל בשעה שזו חצתה מעבר חצייה. לאו מילתא זוטרתא הוא. הנאשם ידע היטב שהוא עלול לאבד את מקור פרנסתו ושהוא צפוי לעונש. על כן גבר עליו היצר הרע.

הצדדים טענו זה בְּכֹה וזה בְּכֹה לעניין "מתחם העונש ההולם". התובע מצא שהמתחם בעבירת ההפקרה, עשוי לנוע בין 3 ל-7 שנות מאסר, לבד מעונש כבד של פסילת רישיון הנהיגה, חיוב הנאשם בפיצוי לנפגעת למרות שהיא זכאית לפיצוי לפי חוק לפיצוי נפגעי תאונות דרכים [ע"פ 7878/12 ארגוב נ' מ"י] וחילוט המונית אשר שמשה אמצעי לביצוע העבירה [עניין ארגוב לעיל]. הסנגור גילה פסקי דין שונים שבהם נגזרו עונשי מאסר קלים ואפילו קלים מאד (עד כדי מאסר לנשיאה בעבודת שירות) לפיכך השקפתו היא שמתחם העונש הוא על פני משרע נמוך בהרבה.

אכן ניתן למצוא מגמה מחמירה בענישה ביחס לעבירת ההפקרה. אולם בדרך כלל ענישה מחמירה כזאת (של שנות מאסר לא מעטות) ננקטה כאשר עבירת ההפקרה באה בעקבות תאונת דרכים קטלנית ובמיוחד בהקשר לאחריות ברמה של "הריגה". אמנם מבחינה מושגית אין מקום להבחין בין הפקרה של נפגע בתאונת דרכים שלא קיפח את חייו לבין הפקרה בתאונה קטלנית. אולם כשם שהתוצאה הקטלנית היא נסיבה מחמירה בענישת האחראי לתאונה, כך היא עשויה להוות גורם מחמיר גם בהקשר להפקרה. במקרה זה נגרמו להולכת הרגל פגיעות וחבלות חמורות למדיי אך בעיקרון, לאחר תקופת אשפוז, היא החלימה ואף הגיעה להעיד בבית המשפט כשהיא ניצבת על רגליה. עדותה נשמעה בקוהרנטיות מלאה.

על פי מסגרת השיקולים האמורה נראה לי שמתחם העונש ההולם ביחס לנהיגה קלת הדעת וגרימת החבלה, בנסיבותיהן, עשוי לנוע בין 3 ל-9 חודשי מאסר לנשיאה בפועל לצד עונשי פסילת רישיון נהיגה לתקופה שבין 11 ל-36 חודשים וקנס. מתחם העונש ההולם בעבירת ההפקרה בנסיבותיה עשוי לנוע בין 18 חודשי מאסר ל- 42 חודשי מאסר לנשיאה בפועל בצירוף עונשי פסילת רישיון נהיגה לתקופה שבין 4 ל-10 שנים, קנס וחילוט הרכב.

לשם קביעת העונש בתוככי המתחם לקחתי בחשבון את העובדה שהנאשם אדם מבוגר ללא עבר פלילי שגם הרישום התעבורתי שלו אינו מחמיר בהתחשב בכך שהוא נהג מקצועי ה"גומע" אלפי קילומטרים בחודש משך עשרות שנות נהיגה מקצועית. כאמור שמעתי עדויות על אופיו הטוב וברי לי שאין מדובר בעבריין שביצע פשע מתוכנן.

התרשמתי גם מדברי אשת הנאשם. אמנם בעיקר עדותה ניסתה "להתמודד" עם ממצאי עובדה שנקבעו בהכרעת הדין אך בחלק האחרון של דברה תיארה את 35 שנות הנישואין שלהם, את העמל ויגיעת הכפיים שהשקיעו בביסוס משפחתם ואת המצב הכלכלי הקשה שאליו נקלעו נוכח אובדן מקור הפרנסה של הנאשם ונוכח הקושי בגילו למצוא מקום עבודה (הוא מתפרנס היום אלי צרור נקוב מעבודה כקופאי במרכול). בהיבט זה ניכרים דברי אמת.

לאחר בחינת הנסיבות, הטענות והמענות, אני דן את הנאשם לעונש כדלקמן

א. בגין העברה של הפקרה לאחר פגיעה :

40 חודשי מאסר שמהם 20 חודשים לנשיאה בפועל. יתר המאסר על תנאי לשלוש שנים מתום המאסר בתיק זה והתנאי הוא שלא יעבור עברה לפי סעיף 64א לפקודת התעבורה;