מדינת ישראל נ' שמרטוב

החלטה

בקשת נאשמת להימנע מהרשעתה בדין.

נגד הנאשמת, אנה שמרטוב ילידת 1987, הוגש כתב אישום בו יוחס לה ביצוע עבירה של חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

לאחר שמיעת עד התביעה המרכזי, נתקשרו הצדדים בהסדר טיעון. על פי ההסדר, תוקנו עובדות כתב האישום, הנאשמת הודתה בעבירה של חבלה חמורה (ובאותו שלב נרשמה הודאתה). הצדדים לא התקשרו בהסכמה כלשהי לעניין העונש, אך הוסכם כי יתקבל בעניינה של הנאשמת תסקיר מבחן.

לפי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 23.7.2010 בשעה 22:00 או בסמוך, בבית ברחוב הסביונים 3 באריאל, חבלה הנאשמת ברומן ליכטנשטיין (להלן – "המתלונן"). בין הנאשמת למתלונן היו חילופי מילים, בעקבותיהם התיז המתלונן מים על הנאשמת, והיא בתגובה שפכה עליו כוס מים. המתלונן אחז בידו האחת בצווארה של הנאשמת ובידו השנייה הדף אותה אל הקיר, וכתוצאה מכך נגרמה לה רגישות בצווארה. חברותיה של הנאשמת שהיו במקום הפרידו בין השניים. המתלונן התיישב על מזרן שהיה מונח על הרצפה, והנאשמת באה לעברו ובעטה ברגלה הימנית בעצמה בפניו. בתגובה קם המתלונן והכה את הנאשמת באגרוף בפניה, וכתוצאה מכך נגרמה לה נפיחות בראש ובלחי.

כתוצאה ממעשי הנאשמת, נגרמו למתלונן חבלות באף ובעין, כדלקמן: שברים ופרגמנטציה של קיר קדמי ולטרלי של סינוס מקסילרי משמאל ושברים ברצפת הארובה השמאלית ובקיר הלטראלי שלה.

בעניינה של הנאשמת התקבלו בסופו של דבר שני תסקירים, האחד ביום 14.3.2013 והשני ביום 29.8.2013.

שירות המבחן תאר את תולדות חייה של הנאשמת אשר עלתה לישראל עם משפחתה בגיל 14. הנאשמת ובני משפחתה ניהלו לאורך השנים אורח חיים נורמטיבי תוך התמודדות עם קשיים כלכליים. הנאשמת שירתה שירות מלא בצה"ל, שאמנם לווה בבעיות אך בסופו קיבלה תעודת הערכה ממפקדיה ואף נקבע כי היא מתאימה לשירות קבע. לאחר תום שירותה הצבאי עבדה הנאשמת בחנות, ובשנת 2009 החלה לימודי תקשורת במרכז האוניברסיטאי באריאל, תוך שהיא ממשיכה לעבוד בעבודות מזדמנות. שירות המבחן התרשם מחוסר יציבות תעסוקתי ומקושי במציאת כיוון מקצועי. בהמשך דיווחה הנאשמת כי היא מעוניינת להירשם ללימודי תואר ראשון בניהול אך דחתה את תחילתם עד אשר יתבררו תוצאות ההליך הנוכחי.

הנאשמת תארה את הרקע לביצוע העבירה: החלטתה לסיים קשר רומנטי קצר עם המתלונן, אי השלמתו עם ההחלטה, ומפגש בין השניים בדירת חברה שהתדרדר לאלימות משני הצדדים. הנאשמת נטלה אחריות מלאה לתגובתה האלימה כלפי המתלונן. היא נבהלה מתוצאות מעשיה. תחילה חששה הנאשמת לשתף את שירות המבחן בעולמה הפנימי, אך בהמשך שולבה בטיפול פרטני וכן בקבוצה. הנאשמת הגיעה באופן סדיר לשיחות. היא החלה להיפתח ולבחון את דפוסי התנהגותה. הקשר עם שירות המבחן מועיל לנאשמת. שירות המבחן מעריך כי המשך התהליך עמה יועיל להפחתת הסיכון להישנות אירועי אלימות מצדה, ועל כן מציע להעמידה במבחן למשך שנה.

שירות המבחן הביע דעתו כי ניתן להימנע מהרשעת הנאשמת, על מנת שלא לפגוע בעתידה האישי והמקצועי ולהימנע מתיוגה החברתי כעוברת חוק. כאלטרנטיבה קונקרטית לענישה מציע השירות לחייב את הנאשמת בשל"צ בהיקף ניכר (180 שעות).

תמצית טיעוני הצדדים

ב"כ הנאשמת ביקש לאמץ את המלצות שירות המבחן במלואן. לדבריו המתלונן פעל באופן אובססיבי כלפי הנאשמת. המתלונן עצמו הועמד לדין פלילי בגין תקיפת הנאשמת. לדבריו הנאשמת למדה את לקחה ולא תנהג עוד באלימות. הנזק שנגרם למתלונן אינו קל והנאשמת מוכנה לפצותו.

ב"כ הנאשמת סבור כי הרשעת הנאשמת תפגע בעתידה. הוא הגיש מסמכים מהם ניתן ללמוד שנרשמה למסגרות לימודיות שונות (אך טרם סיימה לימודים אלה וכעת היא אינה לומדת במוסד חינוכי גבוה). לדברי ב"כ הנאשמת, קשה להציג פגיעה קונקרטית בעתידו של נאשם צעיר, כבענייננו. הוגשה פסיקה.

ב"כ המאשימה טען כי אין מקרה זה חריג במידה שתצדיק סטייה מן הכלל לפיו יש להרשיע נאשם שביצע עבירה. לדבריו, חרף העובדה כי המתלונן היה זה שפתח במעשי האלימות, העניינים נרגעו ולכן לא עומדת לנאשמת הגנה עצמית ולא הייתה לה כל הצדקה לחזור ולתקוף את המתלונן, באופן שהסב לו נזק חמור. לדעת התובע תגובתה של הנאשמת לא הייתה תגובה ספונטנית.

ב"כ המאשימה הוסיף כי לטעמו הסיכון לאלימות מצד הנאשמת עודנו קיים, והפגיעה בעתידה – לא הוכח. גם התובע הפנה לפסיקה.

דיון

מושכלות ראשונים כי בעניינו של נאשם בגיר הרשעה היא הכלל וביטולה הוא החריג.

פסיקה ענפה קיימת בנוגע למסגרת הנורמטיבית להפעלת שיקול הדעת השיפוטי בכל הקשור לבקשת נאשם להימנע מהרשעתו [ראו, למשל, ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997); ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685, 689 (2000); ע"פ 9893/06 אסנת אלון לאופר נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2007); ע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' ביטון, לא פורסם (2009)].

תמצית ההלכה היא כי על בית המשפט לשקול בכף המאזניים האחת את השפעת ההרשעה על הנאשם, ועל סיכויי שיקומו. בכף המאזניים השנייה ישקול בית המשפט את סוג העבירה, חומרתה ונסיבות ביצועה, ולאחר מכן יחליט האם כל אלה מאפשרים לוותר על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה [ראו גם עפ"ג (מרכז) 44065-04-12 מדינת ישראל נ' בוריס דאנו (15.7.2012)].

העבירה בה הורשעה הנאשמת היא עבירה חמורה, בשל תוצאתה. המתלונן נחבל בפניו באורח לא קל, וכעולה מעדותו המשיך לסבול מכאבים גם זמן לאחר האירוע. עם זה, נסיבות ביצוע העבירה מקלות עם הנאשמת. הנאשמת אמנם נקטה אלימות כלפי המתלונן, אך אלימות זו הייתה אלימות ספונטנית לא מתוכננת. כעולה מעובדות כתב האישום ומעדות המתלונן לפניי גם יחד, הנאשמת והמתלונן התקוטטו ביניהם. האלימות הייתה הדדית. הנאשמת אמנם בעטה במתלונן לאחר שהופרדו הנצים, אך אין בכך כדי לשלול את האופן הספונטני מהאירוע (להבדיל מטענה של הגנה עצמית). המתלונן אף הועמד לדין פלילי על חלקו בתגרה. רק תוצאת מעשי הנאשמת, היא ולא אחרת, הייתה זו שהביאה לכך שהועמדה לדין בעבירת חבלה ולא בעבירה של תגרה במקום ציבורי.