מדינת ישראל נ' שמחי

הכרעת דין

רקע

1.נגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירה של אי ציות לתמרור 302 ("עצור ותן זכות קדימה") עבירה על תקנה 64 (ד) לתקנות התעבורה בקשר עם סעיף 38 (2) לאותה פקודה וכן עבירה של נהיגה בקלות ראש וגרם חבלה סתם, בניגוד לסעיף 62 (2) לפקודת התעבורה בקשר עם סעיף 38 (2) לאותה פקודה.

2.על פי עובדות כתב האישום, נהגה הנאשמת בפרטית מסוג שברולט ביום 23.7.12 בת"א ברחוב עקיבא אייגר מדרום לצפון והתקרבה לצומת עם רחוב ראש פינה (להלן:"הצומת"). ברחוב עקיבא אייגר, בצומת, בכיוון נסיעתה של הנאשמת, מצוי תמרור 302.

3.באותה שעה נהג המעורב בפרטית מסוג יונדאי ברחוב ראש פינה, מימין לשמאל הנאשמת.

4.על פי הנטען בכתב האישום, הנאשמת נהגה בקלות ראש לא נתנה תשומת לב מספקת לדרך ולא הבחינה מבעוד מועד ברכב המעורב וכתוצאה מכך שני כלי הרכב התנגשו והנאשמת והמעורב ניזוקו.

פרשת התביעה

5.במסגרת פרשת התביעה העיד עת/1 אמו אלברט שהגיש דוח פעולה אותו ערך [ת/1]. השוטר העיד כי קיבל הודעה על התאונה מן המוקד והגיע למקום תוך דקות ספורות (13 דקות). מתחקור ראשונה שערך העד לנאשמת ציינה הנאשמת בפניו – כפי שציינה בעדותה בבימ"ש – כי עצרה בתמרור "עצור".

6.עת/2 הבוחן מר אלי צמח הגיש לוח תצלומים, , דוח בוחן, תרשים ודוח פעולה [ ת/2-ת/5 בהתאמה]. העד העיד כי רכב המעורב נסע ישר, בנתיב הימני מבין שני נתיבי נסיעה (נת"צ). העד הסכים כי לאור הפגיעה בחלק האחורי של רכב הנאשמת, עולה שהנאשמת הספיקה לחצות לפחות את הנתיב השמאלי ברחוב ראש פינה" [ עמ. 8 שו' 4-5]. עוד אישר העד כי התאונה אירעה "בחלק הצפוני של הצומת" [ עמ. 8 שו' 11]. עם זאת, מניסוי שדה ראיה שערך הבוחן [ת/3] עולה כי מקו העצירה בצומת היה לנאשמת שדה ראיה 30 מ' לנתיב הימני ממזרח למערב ומקו הצומת – 80 מ' לנתיב הימני ממזרח למערב. בהתאם, העיד העד כי "מקו העצירה שדה הראיה שלה ימינה מוגבל, עד ששדה הראיה היה צריך להיפתח לימין שלה, ברגע שנפתח היא הייתה צריכה לראות אותו. מפנה לתמונות 5,6 ששדה הראייה היא צריכה כן להבחין בו, לאחר כניסה זהירה לצומת" [עמ. 8 שו' 11-14]. העד ציין כי אם נכונה עדות המעורב שנסע במהירות 40 קמ"ש הרי שהיו דרושים לו 20 מ' עד לביצוע עצירה מוחלטת של רכבו. הבוחן ציין כי לפי תמונות שהוצגו לו ניתן לראות כי כריות האוויר נפתחו וכי כריות אוויר נפתחות במהירות מינימאלית של 25 קמ"ש אולם לדבריו "אני לא יכול לקבוע את המהירות בזמן הפגיעה" [ עמ. 8 שו' 23]. עוד הוסיף, כי "אם יש לי את הממצאים וסימני בלימה אני קובע מהירות" [ עמ. 9 שו' 1]. עם זאת, ציין בעד בחקירה חוזרת כי "הנזק שנגרם לרכב הנאשמת זה לא מלמד על מהירות גבוהה" [ עמ. 9 שו' 24].

7.העד עומת עם קביעתו לפיה יש 80 מ' שדה ראיה מקו הצומת לנאשמת לצד ימין. העד ציין כי הוא מדד את 80 המטרים. לעומת זאת, לא ניתן לקבל כלל ועיקר את טענת פרקליטה – ואביה – של הנאשמת הטוען למרחק שונה וזאת בהתבסס מדידה אותה הוא ערך בשיטה של "ספירת צעדים" שלטעמי אינה מדויקת די הצורך. [ עמ. 9 שו' 3-4]. חשוב לציין כי בחקירה חוזרת ציין העד כי בנתיב הימני בו נסע המעורב היה לנאשמת הרבה יותר קל להבחין בו "משום שאז שדה הראייה שלה לימין פתוח יותר, בתנאי שאין הפרעות לשדה הראיה" [ עמ. 9 שו' 19-21]. העד הוסיף, בחקירה חוזרת, כי זולת הקביעה כי התאונה אירעה בחלקה הצפוני של הצומת, "אין לי ממצא היכן בצומת קרתה התאונה" [ עמ. 10 שו' 3].

פרשת ההגנה

8.הנאשמת העידה במסגרת פרשת ההגנה. לדבריה, היא עצרה בתמרור "עצור" בכניסה לצומת . לאחר מכן גלשה לקו הצומת והחלה בחציית הצומת כאשר הבחינה ברכב המעורב "לקראת סוף הצומת. בסוף הצומת" [ עמ. 10 שו' 17]. לדבריה, במרחק הקצר בו הבחינה בו "לא היה לי מה לעשות". [ עמ. 10 שו' 22]. הנאשמת ציינה כי אינה זוכרת כי גורם שחסם או הסתיר את שדה הראיה בינה לבין רכב המעורב [ עמ. 10 עמ' 23]. חשוב לציין כי הנאשמת אינה שוללת את האפשרות כי רכב המעורב אכן היה וכי היה באפשרותה לראותו. כך ציינה "אני עצרתי לראשונה לפני קו העצירה. התקדמתי וגלשתי לקו הצומת, הסתכלתי שוב ימינה ולא ראיתי את המעורב. ראיתי את סוף העלייה, לא ראיתי שום רכב בכביש. יכול להיות שהיה רכב" [ עמ. 10 שו 26]

9.במסגרת סיכומי התביעה טען התובע כי הבוחן העיד כי התאונה אירעה בתחום הצומת. לא הייתה כל הפרעה או חסימה לשדה הראייה של הנאשמת על פי קביעת הבוחן. שדה הראייה היה פתוח, לכיוון ממנו הגיע המעורב, ל-80 מ' כך שלא הייתה כל סיבה שהנאשמת לא תוכל להבחין ברכב המעורב אלא רק חלקיק שנייה לפני התנגשות כלי הרכב.

10.מנגד, טוענת ההגנה כי יש לזכות את הנאשמת. הנאשמת חצתה כמעט את כל הצומת לפני שאירעה ההתנגשות בין כלי הרכב. לדברי ב"כ הנאשמת, הנאשמת לא הייתה יכולה לראות את רכב המעורב שכן זה נסע במהירות גבוהה. לטענת ב"כ הנאשמת, לא זו בלבד שהנאשמת לא הבחינה ברכב המעורב בשל מהירותו הגבוהה לכאורה אלא שאף אילו היה בידה להבחין בו הרי שבנקודת הזמן בו היה עולה בידה לעשות כן – לא היה לאל ידה לעשות דבר על מנת לחמוק מן התאונה. עוד עולה ממיקום הפגיעה ברכב הנאשמת, בחלקו הימני אחורי, כי היה למעורב די זמן על מנת לעצור אילו רצה.

דיון והכרעה

11.אפתח בדיון בעבירה של אי ציות לתמרור 302, עבירה על תקנה 64 (ד) לתקנות התעבורה בקשר עם סעיף 38 (2) לאותה פקודה. עבירה זו, כמו יתר העבירות המנויות בתקנות התעבורה, הן עבירות מסוג "אחריות קפידה". משמע, משהוכיחה התביעה את יסודותיה העובדתיים של העבירה, עובר הנטל אל הנאשם להוכיח כי לא התרשל ועשה "כל שניתן למנוע את העבירה" (סעיף 22 (ב) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977) (ראו: רע"פ 4010/04 עבד אל ראזק נ' מ"י (לא פורסם, ניתן 5.5.2004)

12.במקרה שלפנינו יש לבחון את אופן נהיגתה של הנאשמת בשתי נקודות זמן שונות. האחת, לפני הכניסה לצומת שאז יש סיפק בידה לבחון את הרכבים החוצים ולהחליט מהו העיתוי הבטוח ביותר מבחינתה להתחיל בחציית הצומת. השנייה, לאורך חציית הצומת עצמו עד להשלמת החצייה. יודגש, כי העבירה על פי תקנה 64 (ד) אינה מטילה אך חובה לעצור לפני קו העצירה אלא היא מטילה חובה על הנוהג ליתן זכות קדימה לתנועה החוצה. זכות קדימה זו שרירה וקיימת לתנועה החוצה עד לסיום חצית הצומת על ידי הנהג המחויב במתן זכות קדימה.

13.ביחס לנקודת הזמן הראשונה אין כל חולק כי הנאשמת נהגה כשורה. היא עצרה את רכבה לפני קו העצירה כפי שציינה, הסתכלה ימינה אך לא ראתה את רכב המעורב או רכב אחר שלו יש ליתן זכות קדימה ועל כן החלה בחציית הצומת.

14.הבעיה מתעוררת ביחס לנקודת הזמן השנייה של חציית הצומת עד לסיום החצייה. כעולה מקביעת הבוחן שעליה אין כל עוררין של ממש, היה לנאשמת שדה ראייה מקו הצומת 80 מ' לכיוון ממנו הגיע רכב המעורב. הנאשמת חצתה את הצומת אולם אין כל נתונים ביחס למהירות בה חצתה את הצומת. הנאשמת העידה כי לא ראתה את הרכב המעורב אלא בסוף הצומת, בסמיכות רבה להתנגשות שאז, לטענתה, לא היה בידה לעשות דבר על מנת למנוע את ההתנגשות. אין בידי לקבל טענה זו לצורכי הליך זה. ראשית, הנאשמת לא ציינה אם הסתכלה לצד ימין על מנת לבדוק את מהלך התנועה החוצה תוך כדי חציית הצומת על ידה. טענת הנאשמת כי ראתה את רכב המעורב רק בסמיכות לתאונה הייתה יכולה אולי להיות הגיונית אילו הייתה הנאשמת חוצה את הצומת במהירות סבירה אך המעורב היה נוסע לעברה במהירות גבוהה ביותר. דא עקא: לא ניתן על בסיס חומר הראיות להגיע לקביעה כזו בעניין מהירות נסיעת המעורב. המעורב היה רשום בכתב האישום כעד תביעה. הלכה למעשה, המעורב לא העיד מטעם התביעה. חוק סדר הדין הפלילי מאפשר לנאשם להזמין עד תביעה שלא העידה מטעם התביעה כעד הגנה מטעמו [ סעיף 178 לחוק סדר הדין הפלילי]. הנאשמת לא עשתה שימוש בזכותה ולא ביקשה להזמין את המעורב להעיד מטעמה במסגרת פרשת ההגנה. הודעת המעורב במשטרה לא הוגשה, לא מטעם המאשימה ולא מטעם הנאשמת. נמצא, כי הטענה לפיה נהג המעורב במהירות של 40 קמ"ש בעת הרלוונטית, אינה אלא עדות מפי השמועה וככזו אינה קבילה. גם אילו ניתן היה להניח, מבלי לפסוק, כי זו אכן הייתה המהירות בה נסע המעורב, הרי שלא הונחה תשתית לקבוע כי ביחס לתנאי הדרך בה נסע המעורב מדובר במהירות בלתי סבירה או מופרזת. מכיוון שהנאשמת לא הביאה את המעורב להעיד על מהירות נסיעתו עובר לתאונה ברי כי היא לא הוכיחה כי מהירות נסיעתו הייתה כה גבוהה עד שחרף חציית הצומת בזהירות ראויה ובמהירות סבירה על ידה על ידה וחרף שדה ראיה של 80 מ' לכיוון ממנו הגיע רכב המעורב, לא ניתן היה להבחין ברכב המעורב עד להתנגשות כלי הרכב. הנאשמת עצמה עמדה על כך בעדותה בציינה "אני עצרתי לראשונה לפני קו העצירה. התקדמתי וגלשתי לקו הצומת, הסתכלתי שוב ימינה ולא ראיתי את המעורב. ראיתי את סוף העלייה, לא ראיתי שום רכב בכביש. יכול להיות שהיה רכב" [ עמ. 10 שו 26; הדגשה הוספה].

משכך, לא ניתן לקבוע כי הנאשמת הרימה את הנטל להראות כי לא התרשלה וכי עשתה "כל שניתן" על מנת להימנע מביצוע העבירה.