מדינת ישראל נ' שמאי

החלטה

מונחת בפני בקשה לפסיקת הוצאות הנאשם, אשר לו יוחסה עבירה של אי סילוק מפגע למרות קבלת הודעה בניגוד לסעיף 5 לחוק עזר לרמת גן (מפגעי תברואה), תש"יח – 1958.

במהלך עדות הפקח מטעם המאשימה, חזרה בה המאשימה מכתב האישום, והמבקש זוכה.

המבקש טוען, כפי שטען במהלך המשפט, כי מעולם לא קיבל הודעה הדורשת סילוק המפגע, זרימת מי שופכין, ומוסיף כי השקיע מאמץ וממון בפתרון בעית הביוב במקום למרות שהבעיה לא נבעה מדירתו, בה אינו מתגורר אלא משכיר אותה (ראה דבריו בעמ' 1 לפרוטוקול הדיון).

המבקש טוען כי נגרמו לו הוצאות באלפי ₪, הוא שכר שירותי עו"ד לטיפול בבקשה לביטול פסק דין שניתן בתחילה, וכן התייצב לשני דיונים. המאשימה מתנגד לבקשה והגישה תגובה מפורטת.

סעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל''ז-1977, קובע כך: "משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ''ב – 1982, בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור".

הפסיקה קבעה בכגון דא כי יש לבצע איזון בין הנזק שנגרם לנאשם לבין האינטרס הציבורי באכיפת החוק וכל לקחת בחשבון את השפעת ההכרעה על התנהגותה העתידית של התביעה. ראה רע''פ 4121/09 עו''ד רותם שגיא נ' מדינת ישראל 02.3.11) סעיפים -11-13 לפסק הדין. כמו כן נפסק כי העילה של "לא היה יסוד להאשמה" צרה ביותר ועל הטוען לה להוכיח מצב קיצוני של אי סבירות בולטת בהעמדתו לדין ולהוכיח כי גם בהסתמך על החומר שהיה בפני התובע – בכוח או בפועל – לא היה מקום להעמידו לדין. העילה השניה, של "נסיבות אחרות", מתאפיינת בעמימות המקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב (עניין שגיא הנ''ל, שם).

לענייננו. סבורני כי במקרה זה מתקיימות שתי העילות שבסעיף 80 הנ"ל גם יחד. אחד מיסודות העבירה שיוחסה למבקש הינה הודעה הדורשת להסיר מפגע, שנמסרה לו. פשיטא, כי בחומר הראיות שבידי התביעה חייבת להיות הוכחה ברורה של מסירת ההודעה למבקש. והנה, עדות הפקח כלל לא כללה מסירה של הודעה למבקש. המאשימה כלל לא הגישה העתק הודעה שלפי הנטען נמסרה למבקש ותחת זו הגישה פלט מחשב פנימי – ולא אישור משלוח של דואר רשום – המלמד לטענתה כי הומצאה למבקש הודעה – לכתובת נכונה. אמור להיות ברור למאשימה, בשלב של טרם הגשת כתב אישום, כי אין בכך כדי להוכיח מעל לכל ספק סביר מסירה בפועל של הודעה כנדרש, דבר שהינו יסוד מיסודות העבירה.

מעבר לדרוש ייאמר כי אישור משלוח הדואר הרשום שצירפה המאשימה לתגובתה לא הוצג כראיה בהליך, ולכן אין להתייחס אליו לצורך בקשה זו. בכל מקרה אציין, כי עולה ממנו שנשלח דבר מה למבקש בכתובת בשוהם, כאשר מהבקשה לביטול פסק הדין ומאישור משרד הפנים עולה, כי בעת הרלבנטית כתובתו הרשומה היתה בכלל בפתח תקוה (וזאת כפי שטען בבקשה זו, שם ציין כי כלל לא ידע על הגשת כתב האישום ועל דרישה נטענת של הרשות המקומית לסילוק מפגע).

לפיכך, בהינתן כי זהו החומר הראייתי שבידיה, לא היתה המאשימה צריכה כלל להגיש כתב אישום. חייב אני להוסיף כי האמור בסעיף 16 לתגובה תמוה, שכן שם נאמר כי היה בתשתית הראייתית כדי להביא להרשעת הנאשם. אם כך, מדוע חזרה בה מכתב האישום? למאשימה הפתרונים.

סבורני כי מתקיימת גם העילה השניה שבסעיף 80 הנ"ל. לטעמי, בנסיבות הענין יש נסיבות אחרות המצדיקות מתן פיצוי, לרבות התנהלות המאשימה תוארה לעיל ודברי המבקש, כי דווקא הוא פעל להסדרת בעית הביוב ושכר שירותי אשת מקצוע, תוך הוצאת ממון רב.

לאור האמור ולאחר שערכתי את האיזון בין אינטרס המבקש לאינטרס הציבורי, אני נעתר לבקשה.

וכעת לשיעור ההוצאות. נערכו שני דיונים. המבקש טוען כי שכרו הינו 88.5 ₪ לשעה וכי נעדר 8 שעות. המבקש צירף אישור לענין עלות השכר לבקשתו. כמו כן טוען המבקש להוצאות בגין שליחויות וכן לנזק לחברות בבעלותו בשל העדרותו, כמו גם לתשלום לעו"ד. המבקש לא צירף קבלות מעוה"ד או הסכם שכ"ט ונראה כי הטענה בדבר נזק לחברות מרחיקת לכת, מעבר לעובדה שנטענה בעלמא. בנסיבות הענין מועמד הפיצוי בגין הוצאות על סך 1,000 ₪, שישולם ע"י המאשימה תוך 30 יום.

ניתנה היום, כ"ג תמוז תשע"ג, 01 יולי 2013, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: