מדינת ישראל נ' שלם(עציר) ואח'

החלטה

הנאשמת הודתה בכתב האישום בעבירות של התפרצות לבית מגורים בצוותא בכוונה לבצע גניבה, עבירה לפי סעיף 406(ב) ו-29 לחוק העונשין, גניבה בצוותא, עבירה לפי סעיף 384 ו-29 לחוק העונשין, וכן ניסיון להתפרצות לבית מגורים בכוונה לבצע עבירה, לפי סעיף 406(ב) ו-25, ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

מתסקיר קצינת המבחן עולה שהנאשמת בת 18, עלתה לארץ יחד עם אמה לפני כ-5 שנים, תלמידת בית ספר תיכון בעכו, עובדת באופן מזדמן באריזת שקיות בסופרמרקט בשעות הערב.

שירות המבחן התרשם שהנאשמת הינה בחורה נעימת הליכות, מופנמת, בעלת דימוי עצמי נמוך, אשר התקשתה לגבש אישיות בוגרת ושלמה, נוטה לפעול מתוך נגררות חברתית בכלל ואחר בן זוגה בפרט, בו תלויה רגשית.

שירות המבחן המליץ להטיל על הנאשמת 180 שעות שרות לתועלת הציבור ללא הרשעתה בדין, וזאת במטרה למנוע פגיעה בשירותה הצבאי ובאפשרות תעסוקתית עתידית.

המאשימה מתנגדת להמלצת שירות המבחן, ומבקשת להשית על הנאשמת מאסר בפועל ומאסר על תנאי. ב"כ המאשימה ציינה את חומרת העבירות בהן הודתה הנאשמת ואת הצורך להשית עונשים מחמירים על אלה אשר פוגעים בפרטיותם של אזרחים תמימים.

הסניגור המלומד ביקש לאמץ את המלצת שירות המבחן. הסניגור המלומד ציין כי יש לעשות הבחנה בין הנאשמת לבין נאשם מס' 1, חלקה היה שולי. הנאשם מס' 1 הורשע בחמישה אישומים שונים, בעוד שהיא הורשעה בשני אישומים בלבד, כאשר היא נגררה אחרי חברה – נאשם מס' 1.

הכלל הקבוע בחוק והנקוט על ידי בתי המשפט מחייב הרשעתו של מי שנקבע כי ביצע עבירה אלא במקרים חריגים ומיוחדים, אם מוצא בהם בית המשפט כי אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם כתוצאה מן ההרשעה, לבין חומרתה של העבירה. (ראה ר"ע 432/85 רומנו נ' מ"י וע"פ 2083/96, כתב נ' מ"י)

בעניין כתב קובעת כב' השופט דורנר כי המנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים, האחד על הרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם והשני סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על הרשעת הנאשם מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל.

בע"פ 2699/00, מ"י נ' פלוני פד"י נד(3) 685, מתייחסת כב' השופטת פרוקצ'ה לשיקולים בעניין הימנעות מהרשעה ואומרת:

"נדרש איזון שיקולי המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם. בראיה כוללת, נשקל מן הצד האחד הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במשנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים.

כנגד השיקול הציבורי, נשקל עניינו של הפרט הנאשם, ובמסגרת זו נבחנים נתונים שונים הנוגעים עליו וביניהם – טיב העבירה אותה עבר וחומרתה, עברו הפלילי, גילו, מצב בריאותו והנזק הצפוי כתוצאה מן ההרשעה. באשר לנאשמים בגירים, במאזן השיקולים האמור גובר בדרך כלל השיקול הציבורי ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך של הרשעת העבריין, וזאת לרוב, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי וכתוצאה מהרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה והנזק הצפוי לעבריין"

לאחר ששקלתי את כל הנסיבות והטיעונים שפורטו לעיל ובהתחשב באמות המידה שנקבעו בפסיקה, מסקנתי היא כי יש במקרה דנן לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהימנע מהרשעתה של הנאשמת ולהטיל עליה 180 שעות של"צ.

הטעמים שהביאו אותי למסקנה זו הם:

א.הנאשמת, בעת ביצוע העבירות הייתה על סף גיל הקטינות. הנאשמת ילידת 9 בפברואר 1991 והעבירות בוצעו בהיותה בת 18 ו-5 ימים בלבד.

ב.הודאה בהזדמנות הראשונה, הבעת חרטה בפני ביהמ"ש ולקיחת אחריות על מעשיה.

ג.עברה הנקי. לנאשמת אין הרשעות קודמות וזו לה הסתבכות ראשונה עם החוק.

ד.הנאשמת תלמידת בית ספר והרשעתה בדין כיום עשויה קרוב לוודאי לגרום לפגיעה בעתידה, באפשרויות להתקדם בתחומי תעסוקה בעתיד.

ה.חלקה השולי והפסיבי בביצוע העבירות.

ו.האינטרס הציבורי במקרה דנן, לאור נסיבותיה המשפחתיות של הנאשמת, כפי שפורטו בתסקיר שירות המבחן, הוא לתת לנאשמת הזדמנות להשתקם ולהמשיך בדרך של לימודים וגיוס לצה"ל.