מדינת ישראל נ' שימשלשווילי (עציר) ואח'

החלטה – לגבי המשיבים 3-4

לפני בקשה לעיון חוזר בהחלטה קודמת שניתנה לגבי המשיבים 3 ו-4, דוד שימשלשווילי ושמעון שימשלשווילי (להלן ביחד "המשיבים", ולחוד – "דוד" ו-"שמעון" בהתאמה).

כנגד המשיבים ושניים אחרים, יוסי זוזוט (להלן: "יוסי") ולב בן יהודה (להלן: "לב", וביחד : "הארבעה"), הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, גניבה בידי עובד, גניבה בידי מורשה, ומסירת ידיעות כוזבות (כאשר ליוסי מיוחסות עבירות נוספות של נהיגה ללא רישיון נהיגה וללא פוליסת ביטוח בתוקף).

כתב האישום כנגד הארבעה לעיל מצטרף לכתב אישום נוסף שהוגש כנגד מעורב נוסף בפרשה, אברהם שאטאשבילי (להלן: "אבי"), אשר אף לו מיוחסות העבירות המתוארות מעלה. עניינו של אבי הופרד מעניינם של הארבעה, לאור העובדה כי הוא הודה בעבירות המיוחסות לו והפליל בהודעתו את הארבעה.

ובמה דברים אמורים? כפי שנכתב בהחלטה קודמת של כב' השופטת עדוי, על פי כתב האישום, הארבעה, ביחד עם אבי ואחרים, קשרו ביניהם קשר לגנוב סחורה שהגיעה לנמל חיפה בשתי מכולות; האחת - הכילה 828 קרטונים של בקבוקי וודקה פינלנדיה ועלותה למייבא הייתה כ-400,000 ₪ לפני מע"מ, השנייה – הכילה 600 קרטונים של בקבוקי וורמונט מרטיני ועלותה למייבא הייתה כ 160,000 ₪ לפני מע"מ (להלן: "הסחורה"). המכולות על תכולתן היו מיועדות לחברת "מ. אקרמן" בנתניה (להלן: "היבואן"). על פי כתב האישום, הארבעה, ביחד עם אבי, גנבו את הסחורה הנ"ל (ששווייה  בשוק כמיליון ₪, בערך פי שניים משוויה ליבואן) ואף גנבו עגלת משאית ושתי מכולות ששוויין עולה על 70,000 ₪. 

עוד על פי כתב האישום, הארבעה, ביחד עם אבי ואחרים, יצרו מצג שווא לפיו הנהג שהוביל את המכולות (אבי) נשדד, ומסרו לשוטר ידיעה על עבירה מסוג פשע ביודעם כי הידיעה כוזבת.

הבקשה הראשונית למעצרם עד תום ההליכים של כל ארבעת המשיבים הוגשה ביום 22.7.2013 לכב' השופט פלאח. הדיון הועבר לשמיעה בפני כב' השופטת עדוי, אשר בהחלטתה מיום 1.8.2013 קבעה כי עיון בחומר החקירה מלמד על "קיומן בעליל של ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת למשיבים", ובהמשך כי: "מחומר החקירה קיימות ראיות לכאורה, לפיהן הקשר בין המשיבים והתכנון לגניבה החלו להירקם מספר חודשים לפני ביצוע הגניבה. המשיבים 3 ו- 4 יצרו קשר עם אבי והפעילו עליו, לאורך תקופה, לחצים וניסו לשכנעו לקחת חלק בתוכניתם, שבהתאם לה היה עליו לעזוב את מקום עבודתו (כנהג משאית טריילר) ולהתחיל לעבוד בחברה אחרת - חברת הובלות י. יצחקי (להלן: "החברה"). אבי הסכים לתוכנית ופנה למשיב 2, ששימש כסדרן בחברה והיה מודע לתוכנית. המשיב 2 ראיין את אבי והמליץ על העסקתו בחברה. אבי התחיל לעבוד בחברה ביום 16.5.13 ומאז, המשיב 2 הזכיר בפניו במספר הזדמנויות את התוכנית. עוד על פי חומר החקירה, ארבעת המשיבים לקחו חלק משמעותי וממשי בהוצאת התוכנית אל הפועל ביום הגניבה; המשיב 2 דאג לכך שאבי יוביל את המכולות מנמל חיפה ורמז לו כי מדובר במכולות נשוא התוכנית. המשיבים 3 ו- 4 שוחחו עם אבי בעת שהעמיס את המכולות בנמל. המשיב 4 היה אחראי לתזמון הגעתו של רכב המאזדה (בו נסע המשיב 1) בהתאם למסלול ולקצב נסיעתו של אבי. בקרבת עתלית, המשיב 1 עבר מרכב המאזדה ונהג במשאית כשמעולם לא היה בידיו רישיון לנהיגת משאית. חומר החקירה מגלה קיומן של ראיות לכאורה באשר להמשך התוכנית עד סיום הגניבה, אזיקת ידיו ורגליו של אבי והצגת מצג שווא כאמור לעיל. מרכז הראיות אני מפנה להודעות ולחומר החקירה שלהלן: חקירתו של אבי מיום 3.7.13, שחזור עם אבי מיום 3.7.13, הודעתו של ברוך יצחק מיום 14.7.13, הודעת עבדאללה דקה מיום 14.7.13, שתיקתו של המשיב 1 כעולה מהודעתו מיום 4.7.13, והודעותיהם של המשיבים 2, 3 ו-4."

בהמשך אותה ההחלטה מיום 1.8.2013, נקבע כי אף קיימת עילת מעצר בשל המסוכנות העולה מהתכנון של העבירה, אופן ביצועה, היקף הסחורה שנגנבה ועוד. עם זאת, נקבע כי יתכן וניתן יהא לאיין את המסוכנות בחלופת מעצר והארבעה נשלחו להכנת תסקיר מטעם שירות המבחן למבוגרים.

עוד יצוין כי במקביל לדיונים בבקשה למעצרם של הארבעה עד תום ההליכים, הוגשה גם בקשה לעצור את אבי עד תום ההליכים. הדיון בעניינו התקיים ביום 25.7.2013 בפני כב' השופט פלאח, אשר הורה על שחרורו למעצר בית בליווי מפקחים. המדינה לא הגישה ערר על ההחלטה בעניינו של אבי, ואזכיר כי ההחלטה לגביו ניתנה לפני קיום הדיון בפני כב' השופטת עדוי לגבי הארבעה.

בכל אופן, אחרי מתן ההחלטה של כב' השופטת עדוי מיום 1.8.2013 הגיש לב ערר לגביה. בערר טען לב כי יש להשוות את מצבו לזה של אבי, אשר שוחרר למעצר בית ללא הצורך להמתין לתסקיר של שירות המבחן וכי ההחלטה לגביו – המורה על הצורך בהכנת תסקיר – מהווה אפליה פסולה.

כב' השופט פיש קבע ביום 5.8.2013 בהחלטתו בערר כי "בכל הקשור לטענת האפליה והיעדר אחדות בין נאשמים, איני מקבל את טענת הסניגור" (סעיף 11), וקבע כי לא מצא דמיון רב בין אבי לבין לב (בכל הנוגע לתפקידם הלכאורי בביצוע העבירה, בגילם או ביחסם לכתב האישום). עם זאת, קבע כב' השופט פיש כי לגבי לב "מדובר באדם ללא עבר פלילי כלשהו", ועוד הערה לעניין הרקע (סעיף 12 שורה 12), ובכך, ממשיך וקובע כבוד השופט פיש, שונה מצבו של לב ממצבם של יוסי ושני המשיבים – והשוני מצדיק את בדיקת האפשרות לשחרר את לב לחלופת מעצר אף ללא הכנת תסקיר. כלומר, שלפי עמדת בהמ"ש המחוזי, אין מקום להשוות בין לב לבין אבי (ונסיון להשוות את מצבו של לב למצבו של אבי לא יכול לסייע בידי לב), אך גם אין מקום להשוות בין אבי לבין יוסי והמשיבים (והאבחנה ביניהם דווקא יכולה לסייע בידי לב – וכך היה).

בהמשך, הורה כב' השופט פיש להשיב את הדיון לבהמ"ש השלום לצורך בחינת חלופה, ללא תסקיר. דיון שכזה התקיים בפני כב' השופטת אלון, אשר הורתה ביום 6.8.2013 על שחרורו של לב למעצר בית בתנאים.

ההמשך היה צפוי. שני המשיבים דכאן הגישו ביום 7.8.2013 בקשה לעיון חוזר בהחלטה לגבי הכנת התסקיר בעניינם, וטענו כי לאור החלטת כב' השופט פיש ולאור שחרורו של לב למעצר בית יש להורות אף על שחרורם הם למעצר בית, ללא הכנת תסקיר – שאחרת, המדובר באפליה פסולה בין נאשמים.

כב' השופטת אלון העבירה את הבקשה לטיפולי, והיום התקיים דיון בנוכחות הצדדים. הצדדים חזרו באריכות על טענותיהם שהוגשו בכתב, הפנו לאסמכתאות ולגבי שמעון אף הוגשה אסופה של מסמכים רפואיים.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי להיעתר לבקשה לגבי שמעון בלבד, אם כי לא בדיוק מהטעמים שפורטו בבקשה. ואבהיר -

סוגית האפליה – אין חולק כי אפליה בין שני נאשמים שעניינם זהה, בניהול ההליך - לרבות בבקשות למעצר עד תום ההליכים שנילוות לתיק – אסורה, פוגעת בזכויות הנאשמים ופוגעת בתחושת הצדק (בש"פ 5443/03 לובאני נ' מ"י (26.6.2003; בש"פ 3380/13 מדינת ישראל נ' חסיד (12.5.2013)). אלא שאינני בטוחה שהעלאת הטענה כפי שהועלתה מדויקת. ואבהיר.

כב' השופט פיש כאמור לעיל, קבע כי אין מקום להשוות בין אבי לבין לב, במובן שהנסיבות של לב חמורות יותר והמסוכנות שנשקפת ממנו רבה יותר, ולכן, העובדה שאבי שוחרר אינה מחייבת את המסקנה שיש לשחרר גם את לב. מכאן, שככל שטענות המשיבים מכוונות לחלק זה של ההחלטה של כב' השופט פיש וככל שהם טוענים שיש בחלק זה של ההחלטה כדי לחייב את שחרורם – אזי שלא אוכל לקבל את הטענה. שהרי, כב' השופט פיש לא בחן את מצבם של המשיבים לעומת מצבו של אבי. הוא רק בחן את מצבו של לב לעומת מצבו של אבי – וקבע שאין מקום להשוואה (ועל קביעתו זו לא אוכל לחלוק). מכאן, שאם המשיבים היו מעוניינים לבקש להשתחרר למעצר בית בשל הצורך להשוות את מצבם למצבו של אבי – היה עליהם להגיש ערר כפי שהגיש לב, על יסוד ההחלטה על שחרורו של אבי, אחרי שניתנה ההחלטה לגבי אבי. הם לא עשו כן וקשה כיום לקבל את הטענה שיש מקום להשוות בינם לבין אבי כנגזר מהחלטת כב' השופט פיש (שבכלל לא התייחס להשוואה שכזו).

ומה באשר להשוואה בין המשיבים לבין לב? הבקשה הנוכחית הוגשה אחרי שכב' השופטת אלון הורתה על שחרורו של לב למעצר בית, ברוח החלטתו של כב' השופט פיש – ובבקשה נטען כי ההחלטה לגבי לב היא "הנסיבה" שהשתנתה ואשר מחייבת עיון חוזר לפי סעיף 52 המאפשר לבקש עיון חוזר רק כאשר השתנו הנסיבות. כלומר, ששחרורו של לב הוא המקים את העילה לבקש להשוות את מצב המשיבים למצבו של לב. אלא שאף כאן קיימת מכשלה מסויימת, שכן דווקא להשוואה שבין המשיבים לבין לב התייחס כב' השופט פיש וקבע שמצבם מחייב התייחסות שונה. כב' השופט פיש קבע כי לגבי לב "המדובר באדם ללא עבר פלילי כלשהו ועבירות שבוצעו על רקע ספציפי ביותר של עבודתו", ולכן – "שונה העורר מהנאשמים האחרים בפרשה ... והשוני מצדיק בדיקת אפשרות שחרורו ללא תסקיר ...". משמע, שכב' השופט פיש נתן את דעתו להשוואה שבין המשיבים לבין לב, מצא שנסיבותיהם של המשיבים כנראה יותר חמורות מאשר נסיבותיו של לב – וקבע שיש שוני שמצדיק נקיטת הליכים שונים במקצת לגבי לב, במובן – שיש לשמוע את המפקחים ולתת החלטה טרם קבלת תסקיר.

ב"כ המלומדת של המשיבים מעלה השגות לגבי הקביעה כאמור. לטענתה, אם נבחן את חלקו של לב בפרשה למול חלקם של המשיבים המסקנה צריכה להיות שחלקם פחות דומיננטי מחלקו של לב ולשיטתה אשמו הנטען של לב חמור יותר. בנוסף, טוענת הסניגורית כי גם למשיבים אין עבר פלילי רלבנטי, כפי שנקבע לגבי לב (לרבות לאור התיישנות חלק מהעבירות שבגליון המרשם הפלילי). אינני בטוחה שאני מסכימה עם הטענות, אך החשוב הוא שאינני יושבת כערכאת ערעור על החלטותיו של כב' השופט פיש, אשר קבע שיש שוני רלבנטי בין המשיבים לבין לב.

לכן, טענת האפליה – בשלב הזה – ככל שהיא מופנית כנגד ההחלטה להמתין עד קבלת תסקיר, נדחית.