מדינת ישראל נ' שטרן

בפני

כב' השופטת מרים קסלסי

הכרעת דין

מבוא

ביום 20/9/10 סמוך לשעה 01:10 נהגה הנאשמת כשברכבה נוסעות חברותיה שחזרו יחד עמה מחתונה. סמוך לצומת כנפי נשרים - פרבשטיין בגבעת שאול ירושלים, פנתה הנאשמת שמאלה, כשהרמזורים בצומת לא פועלים ומהבהבים. רוכב קטנוע הגיע מהכיוון הנגדי וביקש להמשיך בנסיעה ישר ברח' כנפי נשרים. הנאשמת לא הבחינה בקטנוע אלא בזמן ההתנגשות. כתוצאה מההתנגשות נגרמו לרוכב הקטנוע חבלות קשות, נמצאו שברים בירכיים ובשוק שמאל, הוא אושפז למעלה מחודש ימים, הושתלו בגופו פלטינות והוא עבר תהליך של שיקום (ת/3). לדבריו הוא מוגדר כיום נכה 60% וצפוי לעבור סדרת ניתוחים נוספת.

כתב האישום מייחס לנאשמת עבירות של אי מתן זכות קדימה, נהיגה ברשלנות, גרימת נזק וחבלה של ממש, עבירות על סעיפים 64(ד) לתקנות התעבורה בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה, סעיף 62(2) לפקודה וכן תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה.

אין מחלוקת כי זכות הקדימה היא של רוכב הקטנוע ולכן קמה לכאורה אשמה על הנאשמת שקיפחה זכותו. ההגנה טוענת כי מהירות הקטנוע הייתה כה גדולה עד שבעת תחילת פנייתה שמאלה של הנהגת, הנהג כלל לא היה בשדה הראיה שלה ומכאן שהתאונה הייתה בלתי נמנעת מבחינתה.

מטעם המאשימה העידו: בוחן התנועה מיכאל שריקי, השוטר יצחק צנדיק שהגיע למקום התאונה, עד ראיה יוסף כהן שעמד סמוך למקום התאונה ונהג הקטנוע המעורב עובדיה סקאג'. מטעם ההגנה העידו: הנאשמת, שתיים מחברותיה שנסעו עימה- עדי קוזר ואיילת השחר רחמים, ובוחן התנועה יצחק עמיאל.

דיון בעדויות והכרעה

האם התאונה היתה בלתי נמנעת?

כדי להוכיח כי מדובר בתאונה בלתי נמנעת על הנאשמת לנהוג כדין, לציית לכל כללי הנהיגה ולהראות כי הרכב המעורב היה כה רשלן עד שרשלנותו מהווה גורם זר מתערב המאיין את רשלנותה של הנאשמת אם ישנה כזו. לטענת ב"כ הנאשמת, נהג הקטנוע נסע במהירות מופרזת כה גבוהה, באופן שנוכח שדה הראיה שהיה לה, בעת פנייתה שמאלה, הוא היה מחוצה לו, ועל כן לא יכלה לתת זכות קדימה למי שלא נמצא בטווח שדה הראיה שלה. נטל השכנוע בענין זה הוא על הנאשמת ולא על המאשימה. מן העדויות שנשמעו בפני והראיות שהוצגו לא מצאתי כי התאונה היתה בלתי נמנעת, נהפוך הוא, הגעתי למסקנה כי ניתן גם ניתן היה להימנע מקרות התאונה, לו אך היתה הנאשמת מסתכלת לצד ימין תוך כדי פנייתה שמאלה.

העד הניטראלי היחיד הוא עת/1 יוסף כהן ועל כן עדותו תובא כלשונה, וכך אמר:

"אני והחברים שלי נסענו לטיול לילי באופניים ולחבר שלי נשברו האופניים ליד תחנת אוטובוס, ממש קרוב למקום האירוע ואז כולם היו עסוקים באופניים אבל אני הסתכלתי לכיוון רוכב האופנוע וראיתי שהוא צופר כמה פעמים וראיתי את הנהגת לא בדיוק עצרה, המשיכה בנסיעה איטית ושמאלה וראיתי שתי שניות לפני כן שיכולה להיות תאונה והתחלתי לצעוק וחברים שלי לא הבינו ואז ראיתי שהיא נכנסה ברוכב האופנוע...האופנוע היה קרוב לימין הדרך בכיוון נסיעתו" (עמ' 1, ש' 12-17).

העד נשאל אם הנאשמת נכנסה לצומת בנסיעה רציפה או עצרה לפי כן והשיב: "ראיתי את כל האירוע. היא הייתה בנסיעה איטית, אפילו אם היא עצרה זה לא היה ברור בגלל שהייתה בנסיעה איטית" (עמ' 3, ש' 3-4).

"מה שהפריע לי שהיא ראתה אותו ולא עצרה" (עמ' 4, ש' 10-11).

כמובן שהעד לא מסוגל לדעת האם הנאשמת ראתה את הקטנוע, אך מעדותו ניתן להבין כי בנסיעתה האיטית ולאור צפירתו של נהג הקטנוע 2 שניות קודם לתאונה, ניתן היה למנוע אותה לו רק עצרה הנאשמת על מקומה.

רוכב הקטנוע דיווח כי נהג במהירות של 50-60 קמ"ש. לדעת בוחן התנועה עת/3 מיכאל שריקי אשמת הנהגת נובעת מכך שלא נתנה זכות קדימה לרוכב האופנוע וכי יכולה היתה לעצור ולהימנע מהתאונה. בוחן התנועה מטעם ההגנה- מר עמיאל יצחק פסל האפשרות שנהג הקטנוע נסע במהירות 50-60 קמ"ש וטען כי התרשמותו נובעת ממכלול הנתונים לרבות העדויות שקרא בתיק המשטרה, העובדה שכריות האוויר ברכב הנאשמת נפתחו והנזק הכבד שנגרם לרכב הנאשמת. ברם, מחקירתו עולה כי כריות האוויר נפתחות על פי הגדרות היצרן במהירות של 40 קמ"ש ומעלה וכי מדובר במהירות שמיוחסת לשני הרכבים המתנגשים זה בזה כך שלא ניתן להפריד ולדעת מהירותו של מי מהרכבים גרמה לפתיחת הכריות, וגם אם נייחס את זה רק לנהג הקטנוע, הרי שלא ניתן להסיק מהירות מופרזת מפתיחת כריות האוויר. אותו הדבר לגבי יתר הנזקים שנמצאו במכונית, שכן חלקם נגרמו כתוצאה מההתנגשות בעמוד ולא מההתנגשות בקטנוע ולדעת בוחן המאשימה מר שריקי מיכאל לא ניתן להפריד ביניהם (פרוטוקול עמ' 19 ש' 10), עוד הוסיף ואמר כי על פי ניסיונו העובדה שהרכב נתקע בעמוד התמרור שעל אי התנועה לא מלמדת על כך שהקטנוע הדף את הרכב, כי אם על תגובה לא מיומנת של הנאשמת אשר לא בלמה את רכבה (בהעדר סימני בלימה) ויתכן אף שלחצה על הגז במקום, מתוך בהלה.

מהי המהירות הקריטית של האופנוע?

על מנת לחשב מהירות קריטית בה הקטנוע יימצא מחוץ לשדה ראייתה של הנאשמת, יש צורך בנתונים של מרחק, זמן ומהירות רכב הנאשמת. הצדדים היו חלוקים לגבי כל הפרמטרים הללו וגם הנתון של 15 מ' – אורך קשת הפניה שמאלה שביצעה הנאשמת - שלגביו הסכימו שני הבוחנים, ביקש ב"כ הנאשמת להטיל בו ספק בשאלותיו לגבי מקום האימפקט (עמ' 15 ש' 26) ולגבי מקום עצירת רכב הנאשמת בטרם החל פנייתו (האם עצרה בקו העצירה שאז מדובר ב-20 מ' או ליד אי התנועה (שם ש' 14)).

מהירות נסיעתה של הנאשמת לא ידועה, באשר לא נמצאו סימני בלימה על הכביש. כמו כן לא ברור האם החלה הפניה שמאלה ממצב עצירה כטענתה (עמ' 22 ש' 17-21) או בגלישה איטית ורצופה לתוך הצומת, כפי שטען עד הראיה עת/1 -יוסף כהן (עמ' 2 ש' 27-31) ועה/4 איילת השחר רחמים (עמ' 35 ש' 30). גם מהירות "הגלישה" אינה ידועה – האם 30 קמ"ש המהירות בה התקרבה לצומת (בעדותה במשטרה) או 3-4 קמ"ש כפי שהעידה בפני וכפי שהעיד עד הראיה – "מהירות אפסית". כמובן שככל שהמהירות איטית יותר כך לוקח יותר זמן לחצות את הצומת ולכאורה ניתן היה להבחין בקטנוע ואם לא ניתן היה להבחין בו המשמעות היא שנסע במהירות מופרזת של 144 קמ"ש או 220 קמ"ש כפי שחישב כל אחד מהבוחנים, על סמך הפרמטרים שבחר לשלב בנוסחה, כפי שיפורט להלן.