מדינת ישראל נ' שחאדה(עציר)

החלטה

מונחת בפני בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו בת.פ 35430.08.10

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה או פציעה כשהעבריין מזויין, לפי סעיף 333+ 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן:"חוק העונשין"), עבירה של תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין וכן עבירה של החזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין.

על פי כתב האישום, בתאריך 08.08.10, בשעות הערב, בכפר משהד ליד המסגד, עת נהג חמזה בהותי (להלן:"המתלונן") ברכבו מסוג טויוטה טנדר, נסע המשיב מולו ברחוב צר ברכבו מסוג סובארו והתפתח ביניהם ויכוח לעניין פינוי הדרך, המשיב יצא מרכבו, ניגש למתלונן והחל לדחוף אותו, אולם נהגים שהיו במקום הפרידו ביניהם.

המתלונן המשיך בנסיעה לכיוון הכניסה לכפר, שם הבחין במשיב שחסם את דרכו כשהוא עומד ומחזיק בידו סכין, אך אנשים שהיו במקום מנעו ממנו מלהתקרב למתלונן.

המתלונן נסע חזרה לכיוון ביתו כשהנאשם נוסע אחריו וליד צומת, כ-100 מטר מהמסגד, עקף המשיב את המתלונן וחסם דרכו. המשיב יצא מהרכב כשבידו סכין ודקר את המתלונן בידו השמאלית, במותן השמאלית ומתחת לחזה. כתוצאה מכך נגרמו למתלונן חתכים באזור האמה השמאלית, בחזה ובאזור האגן והוא נזקק לטיפול רפואי בבית החולים שכלל תפרים של החתכים וניתוח תפירת גידים מיישרים של שלוש אצבעות בידו השמאלית.

טענות הצדדים:

ב"כ המבקשת טען כי קיימות בתיק החקירה ראיות לכאורה טובות להוכחת ההאשמות המיוחסות למשיב בכתב האישום וכי העבירות המיוחסות לו מקימות חזקת מסוכנות סטאטוטורית על פי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו- 1996 (להלן:"החסד"פ") ונוכח נסיבותיו של האירוע וחומרתו, יקשה על המשיב לסתור חזקה זו.

על מסוכנותו של המשיב ניתן ללמוד אף מטיבו של המעשה ומנסיבותיו, כאשר האירוע התפתח בשל ריב נהגים, מבלי שהיה ביניהם סכסוך קודם, המשיב ניסה לתקוף את המתלונן בשלוש הזדמנויות שונות, כאשר פעמיים נעצר על ידי אנשים שהיו במקום ואילו בפעם השלישית הצליח לבצע זממו ולדקור את המתלונן מספר דקירות בחלקי גופו השונים.

כמו כן טען ב"כ המבקשת כי קיים חשש ממשי כי המשיב ינסה להשפיע על עדות המתלונן ועד נוסף בתיק, המתגוררים בשכנות לו. לדברי ב"כ המבקשת, לא ניתן לתת אמון במשיב שיכבד החלטות בית המשפט, על כן לא ניתן לשחררו לחלופת מעצר כלשהי.

ב"כ המשיב טען כי המשטרה קיבלה גרסתו של המתלונן והתעלמה לחלוטין מגרסתו של המשיב לפיה פעל להגנה עצמית לאחר שהותקף בעצמו על ידי המתלונן ואחיו באמצעות פטיש וסכין, אולם שניהם שוחררו ללא תנאי, כאשר גם המשיב נפצע וקיימת בתיק תעודה רפואית על כך. המשיב ללא עבר פלילי כלל, על כן ביקש לשחררו לחלופת מעצר במג'דל כרום תחת פיקוחם של אחיו.

ראיות לכאורה ועילת מעצר:

לאחר שעיינתי בחומר החקירה שהונח בפניי, הגעתי למסקנה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת העבירות המיוחסות למשיב בכתב האישום, כאשר חומר הראיות מבוסס בעיקרו על הודעות המתלונן, תיעוד רפואי כולל תמונות הפציעה, הודעות אחיו של המתלונן ודוחות שוטרים.

אין זה המקום, בשלב זה של ההליך, לדון בכל היבטיו של האירוע ולקבוע בו ממצאים. על בית המשפט להעריך סיכויי הרשעתו של המשיב, תוך בחינת הראיות הגולמיות ומבלי לקבוע מסמרות.

המתלונן זיהה את המשיב בוודאות כמי שתקף אותו, הוא מכיר אותו הכרות מוקדמת. מעיון בהודעות המתלונן ובהודעותיו של המשיב עולה כי המדובר בסכסוך הקשור לחסימת ציר התנועה במהלך נסיעה, כאשר האחד טוען כי השני חסם את הדרך הצרה. המשיב הודה למעשה כי פצע את המתלונן אולם טען כי פעל להגנה עצמית וכי הותקף בעצמו באמצעות פטיש על ידי המשיב ואחיו אשר היה לדבריו ברכב. אין זה המקום לקבוע ממצאים ולבדוק מהימנות, אולם המתלונן טען כי היה לבדו ברכב ואף אחיו טען כי היה בבית סבו הקשיש וירד לרחוב רק לאחר שראה את המתלונן מגיע לביתו כשהוא מדמם. לגיבוי טענותיהם של המתלונן ואחיו, נמצאת בתיק החקירה הודעתו של הסב כי אכן שהה בביתו האח בשעה הרלוונטית.

מבלי לקבוע מסמרות אומר כי, על פי המצוי כעת בתיק החקירה גרסתו של המשיב, בדבר הגנה עצמית, אינה מתיישבת עם העדויות. מפציעותיו הקשות של המתלונן, כפי העולה מהתיעוד הרפואי ומהתמונות, אין זה סביר כי נגרמו כהגנה עצמית, כאשר המשיב טען כי הותקף על ידי שניים ובאמצעות פטיש ובכל זאת הצליח לפצוע את המתלונן בחלקי גוף שונים. לציין כי מהתעודה הרפואית שהוצגה על ידי המשיב עולה כי מדובר בפגיעות שטחיות אשר אינן מאפיינות תקיפה על ידי שניים באמצעות פטיש. כמו כן נעשה ניסיון לבדוק גרסתו של המשיב, אולם העדים אשר מסר שמותיהם סרבו למסור גרסה.

על טיבו של המבחן לקיומן של ראיות לכאורה בשלב זה של ההליך עמד כב' הנשיא ברק בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133:

"המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי. אכן, לעתים קרובות חומר החקירה הקיים אינו כליל השלמות. גירסאות העדים, שעליהן סומך האישום, לעתים קרובות אינן תואמות זו לזו. אפשר אף שיש בו עדויות סותרות. לעתים העדויות ניתנות לפירושים שונים. לא פעם תתעוררנה שאלות שהעדויות אינן משיבות עליהן. אין בכל אלה בלבד כדי לשלול את ערכן כ"ראיות לכאורה להוכחת האשמה". אמת, בשל אותן סתירות ושאלות יתכן וקיים עתה ספק סביר באשמת הנאשם, אך קיומו של ספק סביר עכשוי באשמת הנאשם אינו שולל מהראיות את אופיין הלכאורי. השאלה הינה אם אותן סתירות ושאלות - לאחר שיעברו את כור ההיתוך של המשפט עצמו - יוכלו לשמש בסיס להרשעת הנאשם. אם יש בהן פוטנציאל ראייתי זה כי אז הן מהוות "ראיות לכאורה להוכחת האשמה".

לאור כל האמור לעיל ולאחר שעיינתי בחומר הראיות המצוי בתיק החקירה, הגעתי לכלל מסקנה כי קיימת בחומר החקירה תשתית ראייתית מספקת וכי קיים פוטנציאל ראייתי וסיכוי סביר להרשעתו של המשיב בעבירות המיוחסות לו.

במקרה דנן, כאשר המדובר בעבירת אלימות תוך שימוש בנשק קר, קמה חזקת מסוכנות על פי חיקוק ואף מתחזקת תחושת המסוכנות לאור חומרת העבירות ונסיבות ביצוען, על רקע של מה בכך, אשר רק בנס לא הסתיימו במוות. לצורך סתירת חזקה זו דרושות ראיות בעלות משקל כבד ובמקרה דנן לא עמד המשיב בנטל ועל כן קמה לה עילת מעצר כנגדו.