מדינת ישראל נ' שומיה(אסיר)

בפני

שופט חגי טרסי

הכרעת דין

בהתאם להוראת סעיף 182 לחסד"פ, אני מודיע על זיכויו של הנאשם מהעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום.

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות תקיפה הגורמת חבלה של ממש ואיומים – עבירות על סעיפים 380 ו- 192 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977. על פי עובדות כתב האישום, ביום 22.10.06, בסמוך לשעה 21:00, שוחח הנאשם עם מולקו טזא (להלן: "המתלונן"), במסעדה בשוק בנתניה, אודות אשתו של הנאשם ויחסו אליה. במהלך השיחה איים הנאשם על המתלונן "שיזיין אותו ואת משפחתו", ובעקבות השיחה יצא הנאשם מהמסעדה. בהמשך, בעת שהמתלונן הטיל מימיו מחוץ למסעדה, תקף אותו הנאשם בכך שנגח בראשו בצד שמאל ולאחר מכן הכה בראשו בבקבוק. הנאשם אף איים על המתלונן פעם נוספת בכך שאמר לו שאם יפנה למשטרה יהרגו. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן פצעים מדממים במצח, מימין ומשמאל וכן שבר באורביתה השמאלית עם שטפי דם בעפעפיים.

הנאשם כפר במיוחס לו וטען כי המתלונן הותקף על ידי אחרים, בעוד הוא אך ניסה לסייע לו. לאחר שמיעת מכלול הראיות ניתן לסכם ולומר כי אין למעשה מחלוקת על כך שהמתלונן הותקף במועד ובמקום הנקוב בכתב האישום, וכי נגרמו לו החבלות המפורטות בו. השאלה היא האם הוכח מעל לכל ספק סביר כי הנאשם הוא שתקף אותו וגרם לאותן חבלות. בסופו של יום, לנוכח המסקנה המתחייבת כי המתלונן היה בגילופין, סתירות שנתגלו בגרסאותיו והימנעות המשטרה מחקירת עדים פוטנציאליים נוספים, לא שוכנעתי מעל לכל ספק סביר כי הנאשם ביצע העבירה המיוחסת לו ועל כן החלטתי לזכות את הנאשם. להלן יובאו נימוקיי.

עדות המתלונן:

עד התביעה המרכזי היה, מטבע הדברים, המתלונן. עיון בעדותו הראשית משרטט גרסה לפיה בערב הרלבנטי ישב עם הנאשם, אשר מוכר לו מאחר ואשת הנאשם הינה קרובת משפחה שלו, במסעדה בשוק בנתניה וביחד שתו בירה. לטענת המתלונן, שתו השניים כמות מעטה של בירה – כבקבוק אחד או שניים בלבד – אך לטענתו שהה הנאשם במסעדה עוד טרם הגעתו ושתה "כל היום". השיחה נסובה על בני המשפחה, ובמהלכה השמיע הנאשם את הביטוי "אני אזיין אותו", אלא שביטוי זה כוון כלפי אחד מבני דודיו של המתלונן, על רקע של סכסוך כספי כלשהו, ולא כלפי המתלונן עצמו. בשלב מסוים יצאו השניים מהמסעדה, כשהנאשם יוצא ראשון. הם עמדו בסמוך לפח אשפה מברזל שמחוץ למסעה והטילו מימם, ואז ניגש הנאשם אל המתלונן מאחור, הכה אותו וחבט את ראשו של המתלונן בפח הזבל. הנאשם דרש מהמתלונן להוריד את הכיפה שהייתה על ראשו, והמתלונן עשה כן. לאחר מכן איים הנאשם להרוג את המתלונן אם יפנה למשטרה. אף על פי כן פנה המתלונן לעזרת המשטרה, אשר דאגה לפינויו באמבולנס לבית החולים. [ראו עדות המתלונן בעמ' 8-9 לפרוטוקול].

המתלונן שלל מכל וכל את טענת הנאשם כי הוכה על ידי חבורת שיכורים ממוצא רוסי וכי הנאשם רק ניסה לעזור לו. כשנשאל מי נכח באירוע וראה את המכות שספג מהנאשם, השיב כי היה שם "זקן אחד". כמו כן מסר כי הוא זוכר שבעל המסעדה נכח במקום (עמ' 10 ש' 10-19). כפי שניתן לראות, בשלב זה של החקירה, לא הזכיר המתלונן אקטים של נגיחה או תקיפה באמצעות בקבוק, כמתואר בכתב האישום. כמו כן מסר, בשונה מהאמור בכתב האישום, כי השיחה עסקה בדודיו ובבני דודו של המתלונן ולא באשתו. רק לאחר שרוענן זכרונו בהקשר זה, מסר המתלונן כי שוחחו גם על אשת הנאשם, אך לדבריו השיחה בנושא זה הייתה חיובית וטובה ( ראו עמ' 11 לפרוטוקול). את הנגיחה הזכיר המתלונן לראשונה רק כשהתבקש פעם נוספת לתאר את האירוע, בעמ' 11 ש' 18-23, ואז טען כי הנגיחה שספג מהנאשם פגעה בפניו, הן בצד ימין והן בצד שמאל.

המתלונן הכחיש מפורשות את הטענה כי היה שיכור (עמ' 11 ש' 1-2, עמ' 14 ש' 2-4), אך במהלך החקירה הנגדית התברר כי הגיע למסעדה בין השעה חמש לשש אחה"צ, וכי לא אכל בה דבר אלא אך ישב ושתה. פרק הזמן הארוך בו שהה במקום – כשלוש שעות תמימות - מרמז כי שתה יותר מבקבוק אחד או שניים של בירה, ופני הדברים מתבהרים בתעודה הרפואית ת/3 שהוגשה בעניינו, ממנה עולה מפורשות כי בעת שהגיע באותו לילה לטיפול בבית החולים, היה המתלונן "במצב גילופין". עוד התברר, במהלך החקירה הנגדית, כי בתלונה שמסר המתלונן במשטרה לאחר האירוע, טען כי ספג מהנאשם מכות "עם ברזל ובקבוק בראש", ולא הזכיר כלל כי ספג מכה מפח הזבל. כשעומת עם עובדות אלה, הסביר המתלונן כי ייתכן שהתקשה למסור תיאור מדויק בשל עוצמת המכות שספג, וזוהי גם הסיבה שמסר שהותקף בבקבוק, על אף שכיום אין הוא טוען זאת. כמו כן טען כי במילה "ברזל", התכוון לפח הזבל העשוי מתכת.

להשלמת התמונה אציין כי הוגשו לעיוני התעודה הרפואית ת/3, בה מתוארות החבלות שספג המתלונן, חבלות שהביאו לאשפוזו בבית החולים לניאדו למשך 48 שעות, וכן התמונה ת/2, המאפשרת להתרשם באופן בלתי אמצעי מחומרת המכות שספג המתלונן. כאמור, אין מחלוקת על כך שהמתלונן הותקף באותו ערב, וכי אותן חבלות נגרמו לו כתוצאה ממעשי התקיפה, והשאלה המרכזית היא האם הוכח בוודאות כי הנאשם הוא שתקף, או שמא מתקיים ספק סביר בשאלה זו. בטרם אכריע בנושאים אלה, אתייחס בקצרה לגרסת הנאשם לגבי השתלשלות האירועים.

גרסת הנאשם:

הנאשם נחקר באזהרה במשטרה ביום 2.11.06, כעשרה ימים לאחר המועד הנקוב בכתב האישום. כבר אז הכחיש הנאשם את המיוחס לו ומסר גרסה מפורטת לגבי אירועי אותו לילה. לדבריו, ישב עם המתלונן במסעדה בשוק, והמתלונן אף הזמין אותו לשתות עימו בירה. בשלב מסוים השמיע המתלונן מילת גנאי ברוסית כלפי חבורת אנשים ממוצא רוסי ששהו אף הם במקום, ואלה החלו להכותו במכות אגרוף לפנים, בעוד הנאשם מנסה למשוך אותו מהם ולעזור לו. בשלב מסוים אחד הרוסים הכה בידו את הנאשם, ורצה להמשיך להכותו, ואז ברח הנאשם מהמקום (ראו ת/1 ש' 8-14). עוד טען הנאשם כי הוא אינו מכיר את התוקפים באופן אישי, אך אם יראה אותם יוכל לזהותם. כמו כן ציין כי הוא מוכן לנסות לזהות אותם בתמונות. כמו כן ציין כי המתלונן היה שיכור וכי לא רק שלא תקף אותו, אלא שמגיעים לו דברי תודה מהמתלונן על כך שפעל להצלתו.

על עיקרי גרסתו הנ"ל חזר הנאשם גם בעדותו בבית המשפט, בה מסר תיאור מעט נרחב יותר של ההתרחשויות. לדבריו, ביום האירוע עבד בהובלת רהיטים בשוק, ובתום העבודה הגיע למסעדה, ופגש שם את המתלונן, אשר שהה במקום לפניו. הם הזמינו זה את זה לשתות בירה, שוחחו ביניהם על בני משפחתם ובילו וצחקו בקול רם. בין היתר שוחחו על הדוד שחייב לנאשם כסף, אך השיחה הייתה חיובית ולא לוותה במחלוקת כלשהי. לידם ישבו כמה בחורים ממוצא רוסי, ובשלב מסוים ביקש אחד מהם מהנאשם כי ינמיכו את קולם. בתגובה, פנה המתלונן אל הרוסים והשמיע כלפיהם ביטוי גנאי. בעקבות זאת משך אחד הרוסים את המתלונן החוצה, תקף אותו במכת אגרוף והצמיד אותו למקרר ישן שהיה מונח במקום. הנאשם ניסה לעזור למתלונן, בכך שמשך אותו מידי התוקפים, אך ספג גם הוא מכה בצד השמאלי של גופו ועל כן עזב את המקום. לדברי הנאשם, היו עדים רבים לאירוע וביניהם גם בעל המסעדה ובעלי עסקים נוספים שהיו עדיין פתוחים. כשפנה בדיעבד אל עדי הראיה וביקש מהם למסור עדות, הם הכחישו כל היכרות עם האירוע. הנאשם סבור כי המתלונן בחר להפלילו במעשים בשל שכרותו ומאחר וכעס עליו על כך שלא נחלץ לעזרתו באופן אסרטיבי יותר, דהיינו על ידי השתתפות בעימות פיזי עם התוקפים הרוסים.

דיון ומסקנות:

בעדותו הותיר המתלונן רושם של אדם הגון ופשוט, אשר אינו מבקש לסבך את הנאשם על לא עוול בכפו. הוא השיב לכל השאלות כמיטב הבנתו ויכולתו ושיקף באופן אותנטי את תחושותיו. עוד יש להזכיר כי מדובר באירוע שהתרחש מספר שנים בטרם מסר המתלונן את עדותו בבית המשפט, כך שבהחלט ייתכן כי כיום מתקשה הוא לזכור את מכלול פרטי האירוע, מבלי שיש בכך כדי להעיד על מסירת עדות בלתי מהימנה. כמו כן, ככל שמדובר בזהות התוקף ובדחיית טענת הנאשם בנוגע לעימות אלים שהתפתח עם חבורת דוברי רוסית, עמד המתלונן באופן נחרץ על עמדתו לפיה היה זה הנאשם שתקף אותו ולא אף אדם אחר.

מנגד, מסר הנאשם גרסה חלופית לאופן התרחשות האירועים וגרימת החבלות בגופו של המתלונן. מדובר אמנם בגרסה שנמסרה כבר בעת שנחקר הנאשם לראשונה במשטרה לגבי פרטי האירוע, והנאשם שב וחזר עליה בבית המשפט, אך גרסה זו אינה נקייה מספקות, וקשה להשתחרר מהרושם כי מדובר בגרסה שנרקמה במוחו של הנאשם בדיעבד, על מנת להרחיקו מאחריות לחבלות הקשות שנוצרו בגופו של המתלונן. אילו אכן היה המתלונן מותקף על ידי אותה חבורת רוסים, והנאשם אך נחלץ להגנתו, קשה להבין מדוע לא סייע הנאשם בהמשך למתלונן לפנות למשטרה, מדוע לא פנה מיוזמתו למסור עדות תומכת ומדוע לא התקשר אפילו אל המתלונן על מנת לעמוד על מצבו. ההסברים שמסר הנאשם בחקירתו הנגדית, בהקשר זה, לא היו משכנעים במיוחד. בנסיבות אלה, ברי כי קיימת עדיפות לגרסת המתלונן על פני גרסת הנאשם, ואילו היה עלי להכריע על פי מאזן ההסתברויות, מסקנתי הייתה ברורה וחד משמעית.

אלא שעל מנת להרשיע בפלילים, על התביעה לעמוד ברף ההוכחה של מעל לכל ספק סביר, ולטעמי לא הוכחה אשמת הנאשם במקרה זה ברף הדרוש. אזכיר, כי בסופו של יום, כפי שאף ציינה התובעת עצמה בסיכומיה, מדובר במצב ראייתי של "גרסה מול גרסה". אמנם גרסת המתלונן משכנעת יותר, אך גם בה נפלו פגמים מהותיים המקשים על קביעת ממצאים חד משמעיים כנדרש. כפי שהובהר לעיל, על אף הכחשת המתלונן, לא ניתן אלא לקבוע, בהתחשב בנסיבות שהוכחו ובאמור בתעודה הרפואית ת/3, כי הוא היה נתון במהלך האירוע בגילופין, על כל המשתמע מכך.

בנוסף, והדברים אף ככל הנראה קשורים ושלובים זה בזה, מסר המתלונן גרסאות שונות לגבי המכות שספג ואופן גרימת החבלות. כזכור, טען בעת שנחקר במשטרה כי הוכה בבקבוק ובברזל, אך בבית המשפט חזר בו מטענות אלה וטען כי ראשו נחבט בפח זבל, אותו לא הזכיר כלל בעבר. כמו כן, בתחילה לא התייחס כלל לנגיחה שספג, ורק במהלך העדות, כשהתבקש לפרט פעם נוספת את התקיפה, טען כי ספג נגיחה, אך לדבריו ובשונה מהאמור בכתב האישום, פגעה הנגיחה במצחו משני צידיו. שוני נוסף מהאמור בכתב האישום נוגע למעשי האיום הראשונים, כאשר מעדות המתלונן עלה כי כלל לו כוונו כלפיו, ואין מנוס מהמסקנה כי גם שוני זה מקשה על אימוץ מלא ומוחלט של גרסת המתלונן.

בנוסף, על אף ששני המעורבים מאשרים כי לעימות הפיזי היו עדי ראייה נוספים, וכי לכל הפחות בעל המסעדה בה ישבו ראה את שהתרחש, לא נעשה כל ניסיון מצד חוקרי המשטרה לפנות אל בעל המסעדה, לגבות עדותו ולאתר עדי ראייה נוספים. עוד ראוי להזכיר כי הנאשם הביע נכונות לעיין בתמונות ולנסות לזהות את אותם בני חבורה ממוצא רוסי שהיו מעורבים, לטענתו, בתקיפת המתלונן, אך חוקרי המשטרה בחרו שלא לעשות כן. בנסיבות אלה, לא ניתן לבוא אל הנאשם בטרוניה על כך שלא הביא אותם בעצמו לעדות, לאור טענתו כי כשפנה הוא אליהם לא היו מוכנים לשתף פעולה ולמסור דיווח על מה שראו.