מדינת ישראל נ' שבתי ואח'

החלטה

לפניי בקשה מקדמית של באי-כוח שלושת הנאשמים לביטול כתב-האישום שהוגש כנגד מרשיהם, בהתאם לסעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי או החוק).

רקע

1.הנאשמים הינם אב, בן וחברו של הבן. ביום 12.2.2013 הוגש כנגד שלושת הנאשמים כתב-אישום בגין אירוע שהתרחש ביום 10.7.2012 ועניינו מעשי אלימות חמורים, שלפי הנטען הנאשמים ביצעו כנגד שוטרים שהגיעו לבית לצורך מעצרו של בן-משפחה אחר עקב עריקותו מצה"ל. בטרם מתן תשובת הנאשמים לכתב-האישום, הודיעה המאשימה על תיקון כתב-האישום, כך שבנוסחו הנוכחי מייחס כתב-האישום המתוקן לשלושת הנאשמים עבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 274(1) ו- (3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בנוסף, לנאשמים 1 ו- 3 מיוחסת עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. לנאשם 1 בלבד מיוחסת גם עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית לפי סעיף 380 לחוק העונשין.

גדר המחלוקת בין הצדדים והשתלשלות העניינים בהליך עד כה

2.בישיבה מיום 9.6.2013, העלו באי-כוח הנאשמים טענות מקדמיות בטרם מתן תשובה לכתב-האישום. לטענת הסנגורים, הגשת כתב-האישום כנגד מרשיהם לקתה בשני פגמים עיקריים המצדיקים את ביטולו: ראשית, אין חולק כי טרם הגשת כתב-האישום, הנאשמים הגישו תלונה למח"ש בגין טענות לאלימות פסולה כלפיהם מצד השוטרים שנכחו באירוע. הסנגורים הלינו על כך שכתב-האישום כנגד הנאשמים הוגש לבית-המשפט, בטרם פרקליטות המדינה הכריעה בערר שהגיש הנאשם 1 כנגד ההחלטה על סגירת תיק מח"ש. שנית, אין מחלוקת כי כתב-האישום הוגש כנגד הנאשמים בלא שנשלח להם מכתב יידוע, וממילא בלא שניתנה להם אפשרות לקיום שימוע לפי ההסדר הקבוע בסעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי. לטענת סנגורים, מדובר בפגמים אשר כל אחד מהם בנפרד, ושניהם יחדיו, מצדיקים את ביטול כתב-האישום.

מנגד, המאשימה סבורה כי אין מקום להורות על ביטול כתב-האישום. לטענתה, לצורך הגשת כתב-האישום לא היה הכרח להמתין עד להכרעת פרקליטות המדינה בערר כנגד סגירת תיק מח"ש, וממילא לא היה פסול בהגשת כתב-האישום טרם מתן ההכרעה בערר. המאשימה הוסיפה וטענה כי בנסיבות העניין אכן לא קוימו הוראות סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי, אולם הדרך המתאימה לתיקון הפגם היא בעריכת שימוע מאוחר לאחר הגשת כתב-האישום, אשר לפי הטענה "...ייערך בנפש חפצה".

3.הדיון בטענות המקדמיות נדחה על-מנת לאפשר למאשימה להגיש לפי בקשתה תגובה בכתב לטענותיהם המקדמיות של הסנגורים. כמו-כן, ניתנה לשלושת הסנגורים אפשרות להשיב בכתב לתשובת המאשימה. באת-כוח הנאשם 1, עו"ד רוזנברג, הגישה תשובה כתובה מטעם מרשה. המאשימה הוסיפה והגישה הבהרה כתובה לתגובתה, לפי החלטת בית-המשפט. בדיון היום הגיש עו"ד קורן תגובה בכתב מטעמו.

4.בין לבין, הודיעה המאשימה כי התקבלה הכרעה על-ידי מחלקת עררים בפרקליטות המדינה ביחס לערר שהגיש הנאשם 1 כנגד ההחלטה לסגירת תיק מח"ש. הוחלט שלא לשנות מההחלטה לסגירת התיק, וזאת מטעמים שפורטו במכתב תשובה של מחלקת העררים בפרקליטות המדינה לנאשם 1 מיום 10.7.2013 (צורף כנספח מטעם המאשימה; להלן גם: מכתב התשובה).

דיון והכרעה

5.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת הפסיקה החלה על העניין, מסקנתי היא כי דין בקשת הסנגורים להורות על ביטול כתב-האישום, להידחות. לצורך הנמקת מסקנה זו, אתייחס לכל אחד מן הטעמים עליהם השעינו הסנגורים את בקשתם, לפי סדרם.

(א) הגשת כתב-האישום טרם מתן הכרעה בערר

6.הצדדים התייחסו בטיעוניהם להנחית פרקליט המדינה מס' 2.18 שכותרתה "מדיניות התביעה בתיקי חקירה בהם חשוד בביצוע עבירה כלפי שוטר, מתלונן על שימוש בכוח מצד שוטר" (ההנחיה מפורסמת באתר פרקליטות המדינה). הנחיה זו נוגעת לתיקי חקירה בהם קיים חשד לתקיפת שוטר על-ידי אזרח חשוד, כאשר במהלך חקירת החשוד הוא מעלה טענה לשימוש בכוח פסול שנקט השוטר כנגדו. בקצרה אומר כי ההנחיה קובעת, בין היתר, כי בנסיבות כאמור: "התובע ישהה את קבלת ההחלטה בתלונה המקבילה נגד האזרח, עד אשר תתקבל החלטה במח"ש ביחס לטענות שהועלו נגד השוטר". עוד קובעת ההנחיה כי "על החלטות מח"ש ניתן להגיש ערר ליועץ המשפטי לממשלה בהתאם לסעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982" (להלן: נוהל אישור שפיטה או הנוהל).

7.למיטב הבנתי, במקרה דנן אין מחלוקת כי ביום 5.12.2012 החליטה מח"ש לסגור את תיק החקירה בעניין התלונה שהגישו הנאשמים כנגד השוטרים שנכחו באירוע (במועד זה גם נשלח מכתב יידוע על סגירת התיק לנאשמים). כמו-כן, ניתן "אישור שפיטה", והכל בטרם הוגש כתב-האישום כנגד הנאשמים. כאמור, טענת הסנגורים מתמקדת בכך שביום 24.12.2012, נאשם 1 הגיש לפרקליטות המדינה ערר כנגד החלטת מח"ש לסגירת התיק. כתב-האישום כנגד הנאשמים הוגש ביום 12.2.2013. תיק הערר בפרקליטות המדינה נפתח ביום 18.2.2013. ההכרעה בערר התקבלה תוך כדי ניהול ההליך לפניי ביום 10.7.2013. מכאן שכתב-האישום כנגד הנאשמים הוגש לאחר שהוחלט על סגירת תיק מח"ש, אולם בטרם ניתנה הכרעה בערר שהגיש על כך הנאשם 1 לפרקליטות המדינה. כנגד כך יצא קצפם של הסנגורים.

8.עמדתי היא כי בנסיבות המקרה הנוכחי, אין בעובדה שכתב-האישום הוגש בטרם התקבלה הכרעה בערר שהגיש הנאשם 1, כדי להצדיק את ביטולו של כתב-האישום. מסקנה זו נשענת על מספר טעמים מצטברים: ראשית, למקרא נוהל אישור שפיטה, לא ברור הן מבחינה לשונית והן מבחינה תכליתית, האם בהתאם לנוהל עצמו, די באישור שפיטה על קבלת החלטה לסגירת התיק במח"ש, על-מנת שהדרך תהא פתוחה לפני רשויות התביעה להגיש כתב-אישום כנגד האזרח, כנטען על-ידי המאשימה; או שמא על התובע להשהות את קבלת ההחלטה להגשת כתב-אישום, עד לסיום תקופת 30 הימים הקבועה בדין להגשת ערר כנגד סגירת התיק במח"ש, או עד לסיום הטיפול בערר בפרקליטות המדינה במידה והוגש, כנטען על-ידי ההגנה. ניתן למצוא בשאלה זו פנים לכאן ולכאן, הן ברמה הלשונית והן ברמה התכליתית (לתכליות הנוהל באופן כללי, ראו: פסקאות 1-3 לנוהל אישור שפיטה; עוד ראו: בש"פ 834/11 קובודי נ' מדינת ישראל (8.2.2011)). כפי שיובהר להלן, במקרה דנן אינני רואה הכרח להכריע בשאלה האמורה. כל שברצוני להאיר בשלב זה של הדיון, הוא כי עמדת הסנגורים לפיה היה מקום להמתין עם הגשת כתב-האישום עד להכרעה בערר, אינה כה חד-משמעית וברורה לפי נוסחו ומטרותיו של הנוהל עצמו.

9.שנית, אף אם אניח לצורך הדיון (וכאמור, אינני מתכוונת לקבוע מסמרות בדבר) כי בהתאם לנוהל, היה מקום להמתין עם הגשת כתב-האישום עד למתן הכרעה בערר שהגיש הנאשם 1, הרי עצם המחדל לעשות כן אינו מהווה בנסיבות העניין פגם מן הסוג המצדיק ביטול של כתב-האישום. בהקשר זה, אני רואה להפנות לפסק-דינו של בית-המשפט העליון בע"פ 333/10 סרנקו נ' מדינת ישראל (28.10.2010). באותה פרשה, קבע כב' השופט הנדל כי נוהל אישור שפיטה "...אינו נוגע לזכות יסודית של נאשם הכתובה עלי ספר החוקים" (שם, בסוף פיסקה 6). נפסק כי מדובר בנוהל פנימי. ברי כי עסקינן בהנחיה מינהלית מחייבת, שעל רשויות התביעה להקפיד על יישומה. עם זאת, אי קיום הנוהל אין משמעותו בהכרח כי כתב-אישום שהוגש שלא בהתאם להוראותיו, פסול מעיקרו ודינו בטלוּת מיידית בלא אפשרות לתיקון בדיעבד. בהקשר הנדון, אני סבורה כי חלה דוקטרינת התוצאה היחסית (או הבטלות היחסית) המושתתת על ההבחנה בין הימצאותו של פגם בהחלטה מנהלית, לבין הסעד בגין אותו פגם, תוך מתן גמישות לבית המשפט בבחירת הסעד המתאים. זאת, בהתחשב במהות הפגם, חומרתו ומידת הרלוונטיות שלו, הנזק שנגרם, וכן יתר נסיבותיו של המקרה הבא לפני בית-המשפט. במקרה דנן, כתב-האישום הוגש לאחר שתלונת הנאשמים נבדקה על-ידי מח"ש, השוטרים נחקרו תחת אזהרה (כך עולה מנימוקי מכתב התשובה של פרקליטות המדינה), הוחלט על סגירת התיק וניתן אישור שפיטה. לאחר הגשת כתב-האישום אך בטרם הנאשמים השיבו לאישום, ניתנה הכרעת פרקליטות המדינה שדחתה את הערר לגופו. בהתחשב בכל אלה, אני סבורה כי אף אם לפי הנוהל היה ראוי מלכתחילה להמתין עד למתן הכרעה בערר על סגירת תיק מח"ש בטרם הגשת כתב-אישום (וכאמור אני נמנעת מלקבוע כך), הרי המחדל לעשות כן אינו מהווה פגם חמור במידה המצדיקה את ביטולו של כתב-האישום כעת.

בהמשך לדברים האמורים, אוסיף ואציין כי עיון בפסיקתם של בתי-המשפט מלמד כי במקרים בהם לא התקיימה חקירה מהותית במח"ש ו/או לא ניתן אישור שפיטה טרם הגשת כתב-אישום, נמנעו בתי המשפט מלהורות על ביטול כתב-האישום (ראו והשוו: ע"פ 333/10 סרנקו הנ"ל, בפיסקה 6; עוד ראו והשוו: ע"פ (חי') 10726-01-11 מדינת ישראל נ' קנדרו (24.3.2011); ע"פ (י-ם) 35419-05-11 מדינת ישראל נ' טל (11.10.2011); ע"פ (נצ') 2658-06-11 מדינת ישראל נ' טלקר (13.9.2011); ת"פ (צפת) 4645-04-08 מדינת ישראל נ' מירזאי (1.1.2012); ת"פ (קריות) 44302-12-12 פור נ' מדינת ישראל (26.5.2013)). ברי כי אין להגיע למסקנה שונה בנסיבות המקרה שלפנינו, בהן התלונה במח"ש נבדקה, השוטרים נחקרו באזהרה, התיק במח"ש נסגר וניתן אישור שפיטה, והכל בטרם הועמדו הנאשמים לדין (ראו והשוו: ע"פ (י-ם) 2139/08 מדינת ישראל נ' סנדור (1.6.2008)). אם וככל שהיה פגם בכך שרשויות התביעה לא המתינו להכרעה בערר כנגד סגירת התיק בטרם הוגש כתב-האישום, הרי התיקון לפגם נערך בדיעבד, כאשר לאחר הגשת כתב-האישום כנגד הנאשמים אך טרם מסירת תשובתם לאישום, הערר כנגד סגירת תיק מח"ש נבחן על-ידי פרקליטות המדינה וניתנה בו הכרעה.

10.שלישית, ממכתב התשובה של פרקליטות המדינה לנאשם 1 מיום 10.7.2013 עולה כי הערר נבחן לגופם של דברים, ונדחה לאחר עיון במכלול החומר הראייתי המצוי בתיק החקירה, ותוך התייחסות אליו. מטבע הדברים, בשלב המקדמי בו מצוי ההליך לפניי, אינני רואה להכריע בשאלה האם הטענות שהעלו הנאשמים בתלונתם כנגד השוטרים היו מוצדקות, אם לאו, שהרי מדובר בסוגיה הכרוכה בבירור עובדתי המחייב בחינת ראיות ויוכל להיעשות לפניי בהמשך הדרך. כל כוונתי היא לומר כי משהערר כנגד סגירת תיק מח"ש נבחן לגופם של דברים ונדחה, הרי בדיעבד לא היה בהגשת כתב-אישום כנגד הנאשמים טרם מתן הכרעה בערר, כדי לגרום לפגיעה מהותית בנאשמים.

בהתייחס לטיעוניה בכתב של עו"ד רוזנברג, אדגיש כי לא נעלם מעיניי שדחיית הערר על-ידי פרקליטות המדינה נשענה על טעם נוסף (מלבד הטעם הראייתי), ולפיו טענות הנאשמים בעניין אלימות השוטרים נגדם, תתבררנה במסגרת ההליך הפלילי. אני ערה לכך כי לשיטת הסנגורים, נימוק זה עלול להוביל למעין-מעגל שוטה, שהרי טענת ההגנה היא כי מלכתחילה לא היה מקום להגיש את כתב-האישום בטרם הוכרע הערר. ממילא, לשיטת הסנגורים, לא היה מקום לדחות את הערר בנימוק המתבסס על כך שכנגד הנאשמים כבר הוגש כתב-אישום התלוי ועומד נגדם. בהתייחס לטענה זו, אעיר כי למקרא הנימוקים בכתב לדחיית הערר, עולה כי הטעם המרכזי לדחייתו היה נעוץ בחומר הראייתי המצוי בתיק החקירה, ולא בעצם קיומו של כתב-אישום תלוי ועומד כנגד הנאשמים, אשר היווה נימוק משני לדחיית הערר (כך עולה מנוסחו ומתוכנו של מכתב התשובה מטעם פרקליטות המדינה).

11.בהתחשב בכל אלה, דעתי היא כי בנסיבות העניין, הגשת כתב-האישום טרם מתן ההכרעה בערר (אשר בדיעבד נדחה וזאת טרם מתן תשובת הנאשמים לאישום), לא יצרה פסוּל היורד לשורש העניין או פגם העלול להוביל לעיוות דין מהותי המצדיק את ביטול כתב-האישום בהתאם לסעיפים 149(3) ו- 150 לחוק סדר הדין הפלילי. אף לא נגרמה פגיעה חמורה בתחושת הצדק וההגינות או בקיומו של משפט הוגן באופן המחייב את ביטולו של כתב-האישום בהתאם לסעיפים 149(10) ו- 150 לחוק. (לאמות-המידה לבחינתה של טענת הגנה מן הצדק לפי סעיף 149(10) הנ"ל, ראו: ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ (31.3.2005)).