מדינת ישראל נ' שאפעי(עציר)

החלטה

מבוא

לפני עתירה להסרת חיסיון, וזאת בנוגע לחלקים מתעודת חיסיון עליה חתם השר לביטחון פנים בתאריך 14.3.13 ושהוצאה מכוח ס' 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971. בנוסף, הגיש הנאשם בקשה לקבלת פלטי ההרשעות הקודמות של המדובבים ששהו עמו בתא המעצר – בקשה הנמצאת ב"תפר" שבין בקשה לפי ס' 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נ"מ], תשמ"ב – 1982, לבין עתירה לגילוי ראיה, כמובהר להלן.

ההליך כנגד המבקש

כנגד הנאשם הוגש, בתאריך 27.12.13, כתב אישום המייחס לו שתי עבירות של הריגה לפי ס' 298 + ס' 25 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: החוק) של אמיר נג'אר ז"ל (להלן: אמיר) ושל מוחמד סלאם ז"ל. השניים נורו למוות בתאריך 10.10.12 כאשר יצאו מפגישה, בה לקח חלק הנאשם, בביתו של אחד ששמו חסן חמאד בעכו. ההליך כנגד הנאשם מתנהל בפני כב' השופט כמאל סעב (ת.פ 12-12- 54447). בפרשה זו הוגש כתב אישום נוסף, כנגד אחד בשם אלון חיימוב (להלן: חיימוב), במסגרתו הוא הואשם ברציחתם של אמיר וסלאם.

להלן עיקר העובדות שנטענו בכתב האישום: הנאשם הינו יליד 1994 ותושב עכו. עובר למעצרו, הוא שכר רכבים הן מאמיר, שהיה יליד 1988 ותושב עכו, והן מחיימוב. הנאשם היה חייב כספים הן למנוח והן לחיימוב. נטען, כי מספר ימים עובר לתאריך 10.10.12 גמלה בליבו של חיימוב החלטה להמית את אמיר וזאת בשל סכסוך עסקי עמו. בהמשך לכך, פנה חיימוב לנאשם והציג בפניו מצג לפיו בכוונתו "רק" לירות ברגליו של אמיר. לצורך כך, ביקש חיימוב מהנאשם להסיעו ברכב או באופנוע, ממנו יבצע את הירי, אך הנאשם סירב לבקשה זו. בהמשך, ביקש חיימוב מהנאשם שיודיע לו, בעת שהוא נפגש עם אמיר, וזאת כדי שחיימוב יגיע למקום ויירה באמיר. חיימוב הבטיח לעותר שישלם לו עבור מידע זה והנאשם הסכים.

בתאריך 10.10.12 בשעות הבוקר, חיפש הנאשם הן את חיימוב והן את אמיר בעניין שכירת רכב, אך לא מצא איש מהם. בשעות אחר הצהריים שהה הנאשם בביתו של חברו – חסן חמאד (להלן: חסן) ברח' הארבע בעכו. סמוך לשעה 17:30 שוחח הנאשם בטלפון עם אמיר, והשניים סיכמו כי אמיר יגיע אל ביתו של חסן, על מנת לשוחח בעניינים הקשורים לרכבים ששכר הנאשם מאמיר. מיד לאחר מכן, התקשר חיימוב אל הנאשם. הנאשם, אשר ידע על כוונותיו של חיימוב לירות באמיר, הודיע לחיימוב, כי אמיר אמור להגיע לביתו של חסן, וזאת על מנת שהנאשם יגיע למקום ויבצע את הירי. בעקבות השיחה עם הנאשם, יצא אמיר את ביתו, אסף את חברו מוחמד סלאם והשניים נסעו לביתו של חסן, שם שהה, כאמור לעיל, הנאשם. אמיר ומוחמד סלאם נפגשו עם הנאשם ושוחחו עמו. במקביל, ובעקבות שיחתו עם הנאשם, הגיע חיימוב סמוך לביתו של חסן. לאחר פגישתם של אמיר ומוחמד סלאם עם הנאשם, הם יצאו ברכב בו הגיעו אל חצר ביתו של חסן, כשאמיר נוהג ברכב. בשלב זה, הגיע חיימוב סמוך לרכב וירה מספר רב של כדורים דרך חלון מושב הנהג – הן באמיר והן במוחמד סלאם וגרם למותם.

הבסיס הראייתי לאישום כנגד הנאשם

עתירה לגילוי ראיה צריכה, ככלל, להיבחן אל מול בחינת קו ההגנה של הנאשם ואינה יכולה להיעשות בחלל ריק:"השאלה אם חיסוין של ראיות מסוימות עלול לפגוע בזכותו של נאשם למשפט הוגן, אין היא שאלת-משפט תיאורטית. ההכרעה בשאלה תולה עצמה בעובדות הספציפיות של המשפט העומד לדיון . . . על בית המשפט לבחון את מסכת הראיות הקיימות, ואת מיקומה של הראיה במסכת זו. לשם כך עליו להיות מודע לשדה המריבה שבין הצדדים ולשאלות השנויות במחלוקת ביניהם..."(בש"פ 6392/97, בלביסי נ' מ"י, פ"ד נא (5) 176; וכן ר' ב"ש 838/84, לבני נ' מ"י, פ"ד לח(3) 729). בעניין וענונו (ב"ש 64/87, וענונו נ' מ"י, פ"ד מא (3) 533, לדוגמה, הורה בית המשפט לנאשם לחשוף את קו ההגנה שלו (במעמד צד אחד) על מנת שבהמ"ש יוכל להעריך אם אכן הראיה חיונית להגנתו. זאת ועוד, נקבע בהקשר זה כי יהיו מצבים בהם בית המשפט יחליט לדחות את הדיון בעתירה לשלב בו עמדות הצדדים יעלו בפועל לפני בית המשפט (ר' בנדון את ע"פ 1152/91, סיקסיק נ' מ"י, פ"ד מו(5) 37 – פסקה 39 לפסה"ד).

לכן, נביא בקצרה את הבסיס הראייתי הלכאורי שעל בסיסו הגישה המאשימה את כתב האישום, ולאחר מכן נפנה לטענות הנאשם. עיקר ראיות המאשימה – בשני ההליכים שהוגשו - נסמכות על אמרות שונות שמסר הנאשם במהלך חקירתו: תחילה, בפני מדובבים ובשלב מאוחר בפני חוקריו. לאחר מכן, חזר בו מהאמרות המפלילות. עוד מסתמכת המאשימה על פלטי טלפון מהם עולה כי סמוך לזמן הרצח שוחח אמיר עם הנאשם; ומייד לאחר מכן התקבלה שיחת טלפון מחיימוב אל הנאשם.

על בסיס זה הוגשו, כאמור לעיל שני ההליכים: הראשון, כנגד חיימוב במסגרתו הוא מואשם ברציחתם של אמיר ושל מוחמד; והשני, כנגד הנאשם, בו יוחסו לו שתי עבירות של הריגה, וזאת משום שידע "רק" אודות כוונתו של חיימוב לירות באמיר, אך לא ידע על כוונתו לרצוח אותו.

וליתר הרחבה בנוגע לבסיס הראייתי אפנה להחלטתי מתאריך 25.11.13 במסגרת מ"ת 12-12-54445 שניתנה בעקבות בקשה לעיון חוזר שהגיש חיימוב.

העתירה וטענות הצדדים - בקצרה

הנאשם מיקד את עתירתו במספר נושאים:

החלק הראשון, נוגע לחיסוי פרטיהם של המדובבים שכונו:"יוסף עמירה" ו"מחמד סלאח מחאג'נה" (ר' עמ' 4 למטה לתעודת החיסיון; וכן ס' 14 לעתירה). בהקשר זה, נטען, כי שני המדובבים שהו עם הנאשם (המכונה עמירה 9 ימים והמכונה מחאג'נה יום אחד) לכן הוא ממילא מכיר אותם ואין מקום לחסות את פרטיהם. עוד נטען, כי הנאשם מבקש לחקור את המדובבים ולכן יש חשיבות לגילוי פרטיהם.

החלק השני, נוגע לחיסוי החלק השני (חלק 2) להסכם ההפעלה עם המדובבים (ר' עמ' 4 למטה לתעודת החיסיון; וכן ס' 15 לעתירה). לשיטת הנאשם, חלק זה להסכם ההפעלה כולל את התמורה האמיתית שהובטחה למדובבים באם ישיגו את מטרתם, ולכן יש חשיבות לחשיפת חלק זה.

בחלק השלישי (ס' 12 לעתירה) מפורטים חלקים שונים מחומרי חקירה (הן מזכרים והן תמלילי הקלטה של חקירות) שנמחקו לאחר שנחסו במסגרת התעודה. לשיטת הנאשם, מדובר בחומרים המצויים ב"ליבת" חומר החקירה ומתעדים חקירות של עדים ולכן לא ניתן לחסות חלקים אלה.

עמדת המאשימה במסגרת הדיון הגלוי היתה כי אין בסיס לעתירה וכי אין בחלקים שנחסו כדי לסייע להגנתם.

בתאריכים 2.12.13; 5.12.13 ו 15.12.13 קיימתי דיון במעמד צד אחד בו הוצגו לי החומרים החסויים. החומרים החסויים סומנו ויוחזרו לידי ב"כ המאשימה שתשמור אותם ברשותה. פרוטוקול הדיון יישמר בכספת בית המשפט.

יריעת המחלוקת