מדינת ישראל נ' שאולוב

הכרעת דין וגזר דין

הנאשם הודה בעובדות כתב האישום בעבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה, לפי סעיף 186 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן:"חוק העונשין").

בתאריך 27.06.09, בסביבות השעה 04:15, ברחוב החטיבה 9 בעפולה, נמצא הנאשם מחזיק בסכין שלא כדין, כשהיא טמונה בגרב אשר לרגלו.

הנאשם נשלח אל שירות המבחן לצורך הכנת תסקיר בטרם הרשעה. 

תסקיר שירות המבחן:

מהתסקיר עולה כי הנאשם הינו חייל כבן 20. אביו נפטר לפני כחמישה חודשים בעקבות מחלה קשה. קצינת המבחן התרשמה כי במסגרת שירותו הצבאי, גילה הנאשם אחריות לחלק מתפקידיו אולם קיים קושי מבחינת אחריות תפקודית לאורך זמן.

בהתייחסותו לעבירה, תאר בלבול סביב נסיבות ביצועה. מסר כי בעבר נהג להתהלך עם סכין, מתוך תחושת חוסר בטחון עצמי וצורך בהגנה עצמית, אך טען כי אינו זוכר נסיבות החזקת הסכין בעבירה הנוכחית. הנאשם ביטא חוסר אמון ברשויות החוק. קצינת המבחן התרשמה כי יכולתו לויסות כעסים נמוכה. הנאשם לא ביטא כל מוטיבציה לשינוי התנהגותו העבריינית וניכר כי הוא מבין באופן חלקי את כללי החברה. שירות המבחן התרשם מנזקקות טיפולית, אולם הנאשם סרב להמשיך בקשר עם שירות המבחן. לאור האמור לעיל, נמנע שירות המבחן מלבוא בהמלצה טיפולית בעניינו והומלץ להעדיף ענישה מחדדת גבולות.

טיעונים לעונש:

ב"כ התביעה טען כי מדובר בעבירה חמורה ונפוצה על כן ביקש להרשיע את הנאשם ולהטיל עליה מאסר בפועל, מאסר על תנאי ממושך, קנס והתחייבות כספית. לנאשם אין הרשעות קודמות.

הסנגור טען כי הנאשם הודה בהזדמנות הראשונה, זו הסתבכותו הראשונה בפלילים, ביצע את העבירה בהיותו על סף קטינות. כיום הוא חייל בשירות חובה כבר כשנה, בקרוב אמור לצאת לקורס נהגי משאיות. אביו נפטר ממחלת הסרטן לפני כ- 7 חודשים, למרות זאת עשה מאמץ כביר והתגייס לצבא. לדברי הסנגור, התסקיר הוכן בשעה שהיה נתון בסערת רגשות בעקבות מות אביו והתקשה לשתף בתחושותיו. עצם הרשעתו של צעיר עלולה לפגוע בעתידו המקצועי ומהווה ענישה בפני עצמה. הסנגור ביקש להסתפק במאסר על תנאי והתחיבות.

הרשעה או אי הרשעה:

בסיום ההליך הפלילי, ולאחר שהוכחה אשמתו, הכלל הוא הרשעת הנאשם, ורק נסיבות חריגות ויוצאות דופן מצדיקות במקרים מיוחדים הימנעות ממנה. המבחנים להימנעות מהרשעה נקבעו בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3), 337:

"הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים : ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים".

הימנעות מהרשעה מקומה בנסיבות יוצאות דופן "רק שעה שהנזק בעקבות ההרשעה גדול באופן בלתי סביר ביחס לחומרת העבירה". (ראה ר"ע 432/85 גדעון רומנו (לא פורסם)).

מן הכלל אל הפרט:

אפתח ואומר כי הגעתי לכלל מסקנה, ולפיה יש להרשיע את הנאשם, כאשר אף שירות המבחן לא בא בהמלצה להימנע מהרשעתו.

לאחר ששקלתי את כל הנסיבות והטיעונים שפורטו לעיל, ובהתחשב באמות המידה שנקבעו בפסיקה, לא שוכנעתי כי מתקיימות בפרשה שלפנינו "נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר" המצדיקות סטייה מן הכלל שלפיו מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. הנאשם הינו חייל המתעתד לצאת לקורס נהיגת משאית עד 15 טון ולא מצאתי כי מתקיים כאן יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מהרשעתו, נזק אשר לא הוכח כלל, לבין חומרתה של העבירה שעבר ומסקנתי היא כי אין מקום להימנע מהרשעתו של הנאשם.

לאור האמור לעיל החלטתי להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.