מדינת ישראל נ' שאול ויגר

החלטה

מבוא:

ב"כ המבקש פנה לבית המשפט וביקש לקבל צו המורה למשיבה לאפשר לו לעיין בחומר חקירה, או ליתר דיוק, להעביר לעיונו רישום המתעד כל דו"ח תנועה אשר ניתן ב2010 ע"י השוטר המעורב בעניינו, בשעה שהלה לא היה בתפקיד, רישום של כל דוחות התנועה אשר ניתנו על ידי שוטרי תחנת מודיעין בשנת 2010 בגין עבירות תנועה בהן הבחינו שלא היו בתפקיד. ואם אין רישום כאמור הרי מתבקש בית המשפט להורות על המצאת מסמכים שתוכנם דיווח של שוטרי תחנת משטרת מודיעין על נסיבות מתן דוחות שלא במסגרת משמרת, במהלך שנת 2010.

טענת ב"כ המבקש כי החומר דרוש לו לשם טענת הגנה מן הצדק בשל ניצול כח משרה וכן בגין עיכוב שלא כדין.

טוענת המשיבה כי אין מדובר בחומר חקירה כלל וכי מעבר לכך מדובר בהפרת צנעת הפרט.

דיון:

ב"כ המבקש הפנה בין היתר לבש"פ 10283/09 בעניינו של אליק לדר, כחיזוק לטענתו שיש למסור את החומר המבוקש על ידו, גם אם אינו עומד במבחן חומר החקירה, אם הוא נדרש לצורך ביסוס טענתו להגנה מן הצדק.

איני מסכים עם עמדתו זו של ב"כ המבקש לגבי החומר המבוקש על ידו, מעיון בהחלטה האמורה שהנה החלטה חשובה ביותר הסוקרת את הנושא, עולה תמונה אחרת, בין היתר בית המשפט קבע כי:

"מבחן העל לסיווג "חומר חקירה" הוא מידת הרלוונטיות שלו, ואין לכלול במונח "חומר חקירה" ראיות שהרלוונטיות שלהן לאישום הפלילי הנדון רחוקה ושולית".

כל החומר שנתבקש ע"י הסנגור בבש"פ 10283/09, היה קשור לחקירה שהתנהלה כנגד הנאשם בתיק. וביתר פרוט, לעניין רשימת האזנות הסתר ותמליליהן קבע בית המשפט כי:

"החובה להציג בפני הנאשם רשימה של החומר שנאסף ונרשם מותנית בכך שמדובר בחומר הקשור לאישום עצמו ונוגע לו גם אם אינו רלוונטי עד כדי הפיכתו לחומר חקירה".

לעניין קלטות הוידיאו שביקש הסנגור, נקבע במפורש:

"קבלת הערר כך שהמשיבה תחויב למסור את מלוא החומר ללא הכנה – מרחיקת לכת ואינה מתיישבת עם ההלכה הפסוקה"

אבהיר כי העורר דרש ההקלטות על מנת לערוך הצלבות עם האזנות הסתר וללמוד על זהות המשוחחים (עמ' 5 להחלטה), וגם כאן החליט בית המשפט לאפשר צפייה, בסופו של יום, רק במה שקשור לעורר עצמו. כנ"ל לגבי דרישת העורר לקבל הודעות שנגבו מלקוחות הבנק אשר אינם מוזכרים בכתב האישום, בית המשפט קבע כי יש למסור את ההודעות של לקוחות הבנק שנחקרו לגבי העורר בלבד (ואף זאת במגבלות).

אשר על כן ניתן לראות כי מבחן הרלוונטיות לאישום שריר וקיים. ובענייננו על פי נימוקי הבקשה, נדמה כי אין רלוונטיות לחומר הכללי ביותר, אותו המבקש רוצה לקבל, שנדמה שאינו קשור כלל לכתב האישום נגדו או למבקש עצמו.

וראה ספרו של קדמי על סדר הדין בפלילים (חלק שני, א', עמוד 1001, פס' 16):

"על פני הדברים נראה גם כי אין לומר שיש לחייב את התביעה למסור לעיון חומר חקירה בקשר לעבירות שאינן משמשות נושא לכתב אישום זה...", זאת בכפוף לכך שאין קשר לעבירות נושא האישום, כשהמבחן הוא "רלוונטיות" – ראה בש"פ 11042/04 (- "הגעתי למסקנה כי יש לחשוף בפני העורר אמירות מבוימות של האם [בתיק אחר]... לאור קיומה של זיקה, אף אם עקיפה וחלקית בין אמרות אלו לבין ההליך המתנהל נגד העורר").

ולסיום הדיון אוסיף, (עמוד 989 בספרו של קדמי, כאמור):

"ועוד הבהיר בית המשפט – "חשיבותו של החומר להגנת הנאשם היא...שאלה מרכזית שעל בית-המשפט לשקול בדונו בחומר שאינו נוגע במישרין לאישום...ושעל פי טיבו אינו 'חומר חקירה' במובהק. בבחינת הרלוונטיות של החומר לאישום, אין בית המשפט צריך להביא בחשבון אפשרויות הגנה ערטילאיות ואל לו לתת יד 'למסע דייג'...הביטוי ...כי 'אין חקר לתבונת סניגור'...אך גם תבונת הסניגור נשענה ...על נקודת אחיזה מעשית..."(כל הציטוטים בפסיקה זו מבג"צ 620/02... וראה אימוץ בבש"פ 8555/06)".

סופו של יום: