מדינת ישראל נ' שאהין(עציר)

החלטה

בפניי בקשה לעיון חוזר שהגישה המאשימה בעניינו של המשיב דלעיל, בה היא עותרת לשוב ולהורות על השמתו של המשיב במעצר בית מלא ולחלט את כספי הערבות, בסך 10,000 ₪, אותם הפקיד המשיב להבטחת תנאי השחרור.

נגד המשיב דלעיל הוגשה בקשה להורות על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, וזאת בהתאם לסעיף 21 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, לאחר שהוגש נגדו כתב אישום המייחס לו ארבעה אישומים שעניינם אלימות כלפי בת זוגו. בארבעת האישומים מתוארים מעשי אלימות שהופנו כלפי המתלוננת בזמנים ומועדים שונים. בהחלטתי מיום 24/01/13 הוריתי על הגשת תסקיר מעצר בעניינו של המשיב, לאחר שקבעתי כי מתקיימות ראיות לכאורה לחובתו ועילת מעצר.

ביום 13/02/13 ולאחר שהונח בפניי תסקיר מעצר, הודיעה באת כוח המבקשת, כי זו תסכים לשחרורו למעצר בית מלא לחלופה רחוקה בכפר חורפיש ובפיקוח מפקחים, יחד עם הפקדה כספית. בדיון שהתקיים בפניי אף נחקרו המפקחים והובהרה להם חובתם.

ביום 27/02/13 הגישה המתלוננת, בת זוגו של המשיב, בקשה שכותרתה "בקשה: להחזיר את בעלי לשפרעם". בבקשה ציינה כי כבר הגיעה שלוש פעמים לבקר את בעלה בכפר חורפיש, מקום חלופת המעצר, וכי היא מתכוונת להמשיך ולעשות זאת, אלא שמצבה הכלכלי מכביד עליה מאוד, הואיל וגם היא וגם בעלה, המשיב, אינם עובדים. היא ציינה כי מטרת הרחקתו הייתה לשמור עליה, אולם מאחר ולא נאסר עליהם להיפגש היא מגיעה לבקרו. היא הוסיפה שהדבר פוגע במשפחה ובילדים ועתרה להחזירו לבית או אצל קרובי משפחתו בשפרעם וזאת למענה ולמען הילדים.

בהחלטה מיום 20/03/13 ולאחר ששמעתי את עמדות הצדדים ונתתי את דעתי לעתירתה של המתלוננת, החלטתי כי יש מקום לשנות את תנאי השחרור של המשיב באופן שמעצר הבית המלא אשר הוטל עליו יהיה בבית הוריו, בעיר שפרעם, בפיקוח אחיו ואחותו, שכל אחד מהם חתם על ערבות צד ג' להבטחת הפיקוח ותנאי השחרור. המאשימה השלימה עם ההחלטה הנ"ל ואף הסכימה מדי פעם ליציאתו של המשיב ממעצר הבית המלא, פעם אחת בשל חג הנביא שועיב ופעם נוספת בשל חתונת אחייניו של המשיב.

בתאריך 16/06/13 הוגשה בקשה נוספת לעיון חוזר בה עתר המשיב כי בית המשפט יורה על ביטול תנאי מעצר הבית שהוטלו עליו הואיל ועל פי אישורים של משטרת ישראל שצורפו לבקשה, אם זה אכן יקרה ומעצר הבית יבוטל, יהיה המשיב זכאי למשכורת בשיעור 75% משכרו (בחצי השנה הראשונה, ולאחר מכן בשיעור 50%), כשמאידך המשך מעצר הבית משמעותו שהמשיב לא יהיה זכאי כלל לשכר, גם לא כשוטר מושעה.

בבקשה הנ"ל טען המשיב (סעיפים 3 ו-7 לבקשה) כי מאז חזרתו לעיר שפרעם, המתלוננת יחד עם ילדיה חיה איתו וגרה איתו תחת קורת גג אחת, כמשפחה אחת. המשיב אף הוסיף וטען כי בשים לב לחיים המשותפים בינו ובין המתלוננת "המטרה לשמה נועד מעצר הבית כבר אינה קיימת".

בדיון שהתקיים בפניי, ביום 03/07/13, ציינה ב"כ המאשימה כי אין מטרתה הענשתו של המשיב מבחינה כלכלית, שכן בתגובתם בכתב הם ציינו כי יסכימו ליציאתו לעבודה, אך הוסיפה כי השיקול הכלכלי אינו אמור להוות שיקול לעניין תנאי השחרור של המשיב, וזאת בשים לב למסוכנותו כלפי המתלוננת, מסוכנות אשר מאויינת על ידי הימצאותם של מפקחים 24 שעות ביממה בסביבתם של המשיב והמתלוננת. משהוצע כי מעצר הבית יבוטל אך במקביל תמשיך חובת הפיקוח בכל מפגש בין המשיב למתלוננת לעמוד בעינה, הודיעה ב"כ המאשימה כי אין היא מתנגדת לבקשה. משכך, הוריתי על ביטול מעצר הבית בו היה נתון המשיב אך במקביל קבעתי כי חובת הפיקוח שהוטלה עליו שרירה וקיימת, משמע שבכל פעם בה ימצאו המשיב והמתלוננת ביחד, חובה כי ימצא מפקח יחד עמם ו/או בסביבתם הקרובה.

דא עקא, בטרם יבש הדיו על ההחלטה הנ"ל, הונחה בפניי הבקשה הנוכחית לעיון חוזר שהוגשה על ידי המאשימה ובה נטען כי בתאריך 17/07/13 התקשרה המתלוננת אל חוקרת מח"ש כשהיא בוכה והתלוננה על המשיב בכך שהפר את תנאי השחרור ואף איים עליה. בתלונה שמסרה מאוחר יותר ציינה המתלוננת, כי כבר מחודש אפריל עזבה את הבית בו התגורר המשיב, בית הוריו, ועברה להתגורר בגפה עם הילדים, זאת לאחר שבועיים בלבד של חיים משותפים. המתלוננת ציינה כי בסמוך למועד מסירת התלונה הגיע המשיב לביתה בלא ליווי מפקח, קילל אותה, ירק ואיים עליה וכשאין זו הפעם הראשונה שעשה זאת. בעקבות הדברים הנ"ל נחקר אף המשיב ואישר את פרטי התלונה ואת העובדה כי הפר יותר מפעם אחת את תנאי השחרור.

הצהרתה של המתלוננת שאין היא והמשיב מתגוררים ביחד, עומדת בסתירה להצהרתו של המשיב כפי שזו קיבלה ביטוי בבקשה לעיון חוזר מיום 16/06/13. נוכח סתירה זו, ובציינה כי המתלוננת מפחדת מהתנהגותו של המשיב, עתרה המאשימה להחזרת ההגבלות שהוטלו עליו בעבר.

ב"כ המשיב ניסה לתרץ את הסתירה הנ"ל באומרו כי המשיב לא שיקר לבית המשפט והוא אכן התגורר עם המתלוננת כשחזר לשפרעם, דבר אשר היה בחופשת האביב, אלא שעם החזרה לבית הספר, הייתה החלטה משותפת למען טובת הילדים שילונו יחד עם אמם בבית, וזאת בשים לב לכך שספריהם וכל הקשור ללימודים נמצא שם. הסנגור אף הפנה למכתב אותו שלחה המתלוננת בעצמה למח"ש בתאריך 01/06/13 ובו גם היא מציינת שמאז שחזר המשיב לשפרעם הם חיים ביחד תחת קורת גג אחת יחד עם ילדיהם.

יאמר כאן, שהתנהלותו זו של המשיב אינה תקינה, שכן לכל הדעות אם המתלוננת מתגוררת בביתה יחד עם ילדיה, בעוד שהוא שוהה בבית הוריו, הרי שלא מדובר בחיים משותפים תחת קורת גג אחת והצהרתו בעניין זה אינה עולה בקנה אחד עם המציאות, וזאת בלשון המעטה.

למעשה, אין חולק על כך כי המשיב נפגש עם המתלוננת יותר מאשר פעם אחת ללא מפקחים. עובדה זו יש בה משום הפרה של תנאי השחרור ושל החלטתי מיום 03/07/13 לעניין חובת הפיקוח בכל מפגש בין המשיב למתלוננת. להפרה זו אמורות להיות השלכות, ונדמה שגם הסנגור עצמו מודע לכך, עת הציע כי ייאסר עליו להיפגש עם המתלוננת ובלבד שלא יוטל עליו מעצר בית בכל צורה שהיא, שכן המשמעות המיידית של הגבלה כאמור היא פגיעה אנושה במשיב ובני משפחתו, שעה שהמשכורת החלקית שהוא מקבל כעת מהמשטרה, תופסק.

לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, הטיעונים וההתרחשויות ולאחר שעיינתי בחומר הראיות שהונח בפניי, לרבות בהודעתה של המתלוננת ונתתי דעתי להתנהלות שלה ושל המשיב, שוכנעתי כי הפרת התנאים על ידי המשיב מחייבת אמנם שינוי בתנאי השחרור והרחקתו מהמתלוננת ומהעיר שפרעם, אך אין בה כדי לגרור הטלת מעצר בית על המשיב ולו מהטעם שתימנע מהמשיב ובני משפחתו, לרבות המתלוננת וילדיה, פגיעה כלכלית קשה.

הלכה היא, שהפרת תנאי שחרור בערובה מהווה כשלעצמה עילת מעצר עצמאית, העומדת בפני עצמה ואין היא קשורה לעילות המעצר האחרות, זאת בשים לב לסעיף 21(א)(2) לחוק המעצרים. אמנם, לא כל הפרה מחייבת באופן אוטומטי את ביטול תנאי השחרור או החזרת המפר אל מאחורי סורג ובריח, או כמו במקרה שלנו למעצר בית מלא, אלא יש לתת את הדעת לנסיבות העבירה, נסיבות המפר וטיב ההפרה.

נסיבות ההפרה בענייננו, ואין חולק כאמור שבהפרה עסקינן, אינן נסיבות מחמירות, שכן המשיב לא פגע במתלוננת, לא פגע בילדיה, ונראה כי התלונה הייתה ככל הנראה בעקבות ויכוח שהתגלע ביניהם. אין באמור אמנם כדי להצדיק את ההפרה, אך נוכח התנהלות שני הצדדים, נראה לבית המשפט שיש להסתפק בהרחקתו של המשיב מהמתלוננת בכל צורה שהיא, ושאין מקום להגביל את תנועתו של המשיב על ידי השמתו במעצר בית שעלול לפגוע בו כלכלית.

שקלתי האם ניתן להסכים להמשך מגורי המשיב בעיר שפרעם תוך הרחקתו מהמתלוננת, אך נוכח ההפרות החוזרות ונשנות ונוכח הצהרתו הלא נכונה לעניין המגורים המשותפים, שוכנעתי כי אין לתת בו אמון שישאר בעיר שפרעם, וכי יש להורות על הרחקתו ממנה באופן שייאסר עליו להיכנס לעיר שפרעם, וכן שייאסר עליו ליצור כל קשר עם המתלוננת. באשר לפגישות עם ילדיו, יעשה הדבר שלא באמצעות המתלוננת אלא באמצעות צדדים שלישיים.

בכל הנוגע לעתירה הנוספת של המאשימה לעניין חילוט כספי הערבות ובשים לב למצב הכלכלי הקשה של המשיב, מצב אשר אף שימש את אחד הנימוקים לתוצאה הסופית אליה הגעתי, מצאתי שאין מקום להיעתר לבקשה ואין לחלט את הפיקדון, בבחינת מתן הזדמנות נוספת למשיב כי יקיים אחר התנאים אשר מוטלים עליו.

השורה התחתונה היא, שאני מורה בזאת על הרחקתו של המשיב מהעיר שפרעם וכן אוסר עליו ליצור קשר בין במישרין ובין בעקיפין עם המתלוננת.