מדינת ישראל נ' שאהין(עציר) ואח'

החלטה (לגבי משיב 2)

1.נגד המשיבים הוגש כתב אישום, בת.פ. 3478-03-11, ובו שלשה אישומים.

באישום הראשון מיוחס למשיבים ביצוע עבירות לפי סעיפים 407 (ב) + 29 ו- 452 + 29 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").

מדובר, לפי הנטען בכתב האישום, באירוע מיום 3/1/11, סמוך לשעה 22.19, במהלכו תלשו המשיבים את סורג החלון של אחד מחדרי מעון יום לילדים בתרשיחא, נכנסו דרך החלון וגנבו מתוך המעון כסף מזומן וצ'קים בסכום של 50,000 ₪, מצלמה דיגיטאלית ומצלמת וידאו, שערכן כ- 2,000 ₪.

באישום השני מיוחס למשיבים ביצוע עבירות לפי סעיפים 406 (ב) + 29, 384 + 29 ו- 379 + 382 (א) לחוק העונשין.

מדובר, לפי הנטען בכתב האישום, באירוע מיום 21/2/11, סמוך לשעה 09:10, במהלכו שברו המשיבים את מנעול דלת הכניסה של בית בתרשיחא, המשמש למגוריו של מר זכי אבו האשם בן ה- 75 (להלן: "המתלונן"), נכנסו לתוך הבית וגנבו מתוכו כסף מזומן בסך של 25,000 ₪ ובעת שיצאו מהבית דחפו את המתלונן, אשר חזר לביתו והבחין בהם, ולאחר מכן נמלטו מהמקום.

האישום השלישי מתייחס למשיב 1 בלבד, שההחלטה הנוכחית אינה נוגעת לו.

2.בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם הבקשה שבפניי, בה עותרת המשיבה להורות על מעצרם של שני המשיבים עד תום ההליכים נגדם בת.פ. 3478-03-11.

מקור סמכותו של בימ"ש להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים בהוראות סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק המעצרים").

מהוראות סעיף 21 הנ"ל עולה כי הסמכות להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים קמה לו, לבית המשפט, רק בהתקיים שני תנאים מצטברים והם:

א.שמתקיימת עילת מעצר.

ב.שישנן ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת לנאשם.

בהעדר עילת מעצר ו/או ראיות לכאורה, אין לביהמ"ש סמכות להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, ואין זה משנה מה חומרת העבירה שבביצועה הוא מואשם.

3.בישיבת יום 14/3/11 הסכים בא כחו של משיב 1 לקיומה של עילת מעצר ולקיומן של ראיות לכאורה ככל שהדבר נוגע למיוחס למשיב 1 באישומים השני והשלישי ובהעדר חלופת מעצר ראויה להציע, הסכים כי משיב 1 ייעצר עד תום ההליכים נגדו. בעקבות כך הוריתי, בהחלטתי מיום 14/3/11, לעצור את משיב 1 עד תום ההליכים נגדו בת.פ. 3478-03-11. לכן החלטתי להלן תתייחס למשיב 2 בלבד.

4.הבה נבדוק, להלן, האם מתקיימת עילת מעצר והאם ישנן ראיות לכאורה, ככל שהדבר נוגע למשיב 2.

א.אשר לקיומן של ראיות לכאורה:

בא כחו של משיב 2, עו"ד תומר בן חמו (להלן: "עו"ד בן חמו"), הסכים לקיומן של ראיות לכאורה ככל שהדבר נוגע לעבירות הרכוש המיוחסות למשיב 2 באישומים 1 ו- 2, אולם חלק על קיומן של ראיות לכאורה ככל שהדבר נוגע לעבירת התקיפה המיוחסת למשיב 2 באישום השני.

עיינתי בחומר החקירה ונוכחתי לדעת שבצדק הודה עו"ד בן חמו בקיומן של ראיות לכאורה ככל שהדבר נוגע לעבירות הרכוש שבביצוען מואשם המשיב, אולם אינני מסכים עמו שלגבי עבירת התקיפה אין ראיות לכאורה. לא ברור לי על מה מבוססת טענתו של עו"ד בן חמו כי "מהודעת המתלונן עולה כי הוא אינו יודע מי מהאנשים שהיו בביתו תקפו אותו", שכן מעיון בהודעותיו של עולה כי אמר "שניהם התקרבו אליי ודחפו אותי עם הידיים שלהם בחזה ואני הוזזתי הצדה..." (שורה 38 להודעה מיום 21/2/11) וגם בהודעתו מיום 23/2/11 חזר וציין כי שני המשיבים תקפו אותו ("...ושניהם נבהלו כשראו אותי ורצו לעברי ודחפו אותי..." – שורות 6, 7 להודעה) (ההדגשות שלי – מ.א).

ב.אשר לקיומה של עילת מעצר.

עילות המעצר עד תום ההליכים מפורטות בסעיף 21 (א) לחוק המעצרים.