מדינת ישראל נ' רם

החלטה

לפני בקשה לעיון חוזר בהחלטה לפסול את המבקש מלהחזיק רישיון נהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, ועבירה של נהיגה רשלנית שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם חבלה של ממש, לפי סעיפים 62(2) + 38(3) לפקודת התעבורה.

בכתב האישום נטען כי בתאריך 24.5.11, בשעה 0920 לערך, נהג המבקש אוטובוס של חברת "אגד" בכביש מס' 1, מכיוון תל אביב לכיוון ירושלים, בנתיב הנסיעה הימני, והגיע לק"מ 17.2, אחרי הפיצול לכביש 45. האוטובוס היה עמוס בנוסעים והמבקש נהג במהירות של 101 קמ"ש. אותה שעה עמדה משאית על השול הימני כשהיא בולטת לנתיב הנסיעה הימני, מרחק של 1.6. מ'. הבמקש פגע בעוצמה רבה עם חזית צד ימין של האוטובוס בחלק אחורי שמאלי של המשאית. כתוצאה מן הפגיעה נהדפו האוטובוס והמשאית ימינה אל מעקה הבטיחות ושני כלי הרכב ניזוקו באופן הרסני. כתוצאה מהתאונה נהרג בו במקום נוסע באוטובוס ונוסעת נוספת נפצעה קשה, פונתה לבית חולים ונפטרה מפצעיה ביום 27.5.11. כתוצאה מהתאונה נפגעו 7 מנוסעי האוטובוס באופן קשה ו-15 נוסעים נפגעו באופן קל.

כתב האישום מייחס למבקש נהיגה ברשלנות בכך שלא הבחין במשאית, לא פעל כדי להאט, לעצור או להסיט את האוטובוס לנתיב נסיעה בטוח, נהג בעודו עייף, נהג במהירות גבוהה ביחס לתנאי הדרך, לא שלט ברכבו ולא נהג כפי שנהג מן הישוב היה נוהג.

בתאריך 18.9.11 ניתנה החלטתי לפיה פסלתי את המבקש מלהחזיק רישיון נהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

לטענת ב"כ המבקש, יש בחלוף הזמן ובתוספת ראיות חסויות אותן ביקש להציג לבית המשפט, כדי לאיין את מסוכנות המבקש, ולכן עותר לביטול הפסילה או לחלופין, לסיווגה.

לאחר שבחנתי את טענות המבקש הגעתי למסקנה כי דינן להידחות. לא מצאתי עילה המצדיקה שינוי מהחלטתי הקודמת.

ואלה נימוקי החלטתי :

כשמונה חודשים חלפו ממועד אירוע התאונה ועד הגשת הבקשה לעיון חוזר.

בנסיבות החמורות של אירוע התאונה ותוצאותיה הקשות, אין לראות פרק זמן זה בו נפסל המבקש מלהחזיק רישיון נהיגה, כחלוף זמן המצדיק ביטול הפסילה.

חלוף זמן של 8 חודשים אינו סותר את חזקת המסוכנות שנקבעה בסעיף 46 ב לפקודת התעבורה.

המבקש לא הציג בפני בית המשפט ראיות חדשות או נסיבות חדשות שיש בהן כדי לסתור את חזקת המסוכנות.

המבקש ביקש להגיש ראיות חסויות לעיני בית המשפט בלבד. לאחר שעיינתי בראיות אלה דחיתי את הבקשה להגישן כראיה. אין המדובר בראיות קבילות במשפט פלילי ואין להן כל קשר לאירוע התאונה. מדובר במסמכים המתייחסים לאישיותו של המבקש ולפעילויותיו שאינן קשורות לתאונה.

גם לו היו מתקבלים מסמכים אלה כראיות הגנה, לא היה בהם כדי לסתור את חזקת המסוכנות.

נסיבות התאונה הנדונה הינן נסיבות חמורות ותוצאותיה קשות. כתוצאה מן התאונה קיפחו את חייהם שני אנשים, שבעה נפצעו קשה וחמישה עשר נפצעו באורח קל. המבקש נהג אוטובוס בצורה רשלנית כשהוא עייף, לא שם לב לדרך, לא הבחין במשאית בשעה שנוסעים אחרים הבחינו בה וגרם לתאונה הקשה. המבקש לא נהג כמצופה מנהג מקצועי האמון על הסעת נוסעים והביא לכך שאופן נהיגתו גרם לכך שנוסעים אשר האחריות לבטחונם הייתה מוטלת עליו – נפגעו.

אני מוצאת כי האינטרס הציבורי מחייב בנסיבות אלה את פסילתו של נהג עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. האינטרס הציבורי גובר על שיקולים אישיים של המבקש. עבר תעבורתי תקין ואישיות נורמטיבית, אין בהם בלבד כדי לקבוע כי המבקש אינו מסוכן לציבור בהמשך נהיגתו. מה עוד שבעברו של המבקש גרם תאונת דרכים קודמת.

בנסיבות אלה אין גם מקום להורות על סיווג הפסילה.

נוכח כל האמור לעיל הבקשה נדחית.

המזכירות תעביר את החלטתי לצדדים.