מדינת ישראל נ' ריימונד ואח'

החלטה

בפניי בקשה לעיון חוזר.

כנגד המשיב וכנגד אדם נוסף הוגש כתב אישום המייחס לשניהם התפרצות למקום מגורים וגניבה, עבירות בניגוד לסעיפים 406 (ב) ו- 384 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

ב"כ שני המעורבים חלקו על התשתית הראייתית להוכחת האשמה.

ביום 11.1.10 מצאתי כי ביחס למעורב הנוסף, לא קיימות ראיות לכאורה אשר יש בהן כדי לבסס את גרסת המבקשת בהתאם למבחנים המקובלים. אי לכך, הוריתי על שחרורו של המעורב הנוסף בתנאים אשר יבטיחו התייצבותו למשפט.

בניגוד לו, מצאתי כי ביחס למשיב הנוכחי מתקיימת תשתית ראייתית מספקת להוכחת כלל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

כן מצאתי כי ביחס למשיב מתקיימת עילת מעצר המבוססת על הסיכון הרובץ לפתחו, לאור התנהלותו במהלך החקירה, מעורבותו בעבר בעבירות פליליות, הגם שלא הורשע בגינם ובפרט שסברתי שהפעולה בה כשל לכאורה דורשת תעוזה ותכנון מוקדם ויש בה להצביע על מסוכנות לא מבוטלת, גם לאור פסיקת ביהמ"ש העליון מהעת האחרונה.

לאחר מכן פניתי לבחון את שחרורו של המשיב לחלופת מעצר, שכן מקובלת עלי הגישה על פיה מעצר הינו החריג ושחרור הוא הכלל והדברים נכונים, בפרט בהיות המשיב צעיר לימים, ללא הרשעות קודמות. בביהמ"ש התייצבו אביו של המשיב ואחותו אשר הותירו בי רושם חיובי וסברתי כי ניתן לתת בהם את האמון הבסיסי הדרוש על מנת לשחרר את המשיב תוך תקווה כי יקפידו לרסן ולפקח את פעולתו בצירוף לתנאים מגבילים נוספים.

הבהרתי כי כל אחד מהם צריך לחתום על ערבות צד ג' תוך הבהרה והדגשה כי בכל עת משעות היממה אחד הערבים צריך לשהות בחברת המשיב ולהודיע לתחנת המשטרה על כל הפרה. בהתאם שוחרר המשיב למעצר בית מלא ומוחלט בביתו ברח' ז'בוטניסקי בטירת הכרמל. לא חלף חודש ימים והמשיב נמצא מפר את החלטת ביהמ"ש. בתאריך 6.2.10 אותר המשיב בתוך רכב כשהוא נוסע בלוויית שני אנשים נוספים. משהוברר כי המשיב אמור להיות במעצר בית מלא ומוחלט בביתו, טען המשיב בפני השוטרים שעצרוהו כי רכז המודיעין של התחנה אישר לו לצאת מהבית ל- 4 שעות. בדו"ח העיכוב נרשמה תגובתו: "יש לי אישור". רכז המודיעין ערך מזכר על פיו לא שוחח עם המשיב והמשיב לא קיבל ממנו כל אישור לצאת מביתו. למעלה מן הצורך יצוין, כי אין בסמכותו של רכז מודיעין או כל איש משטרה אחר לשנות את החלטות ביהמ"ש שניתנו בעניינו של המשיב.

משנחקר המשיב, הסביר כי לא רצה לצאת את הבית, אולם חבריו ביקשו "לעשות על האש" בבית אורן ולחצו עליו לצאת מן הבית. המשיב הסביר כי הוא מודע לכך שעליו להיות בתנאי מעצר בית והביע צער על יציאתו. משנשאל מדוע ענה: "בגלל הלחץ שעשו עלי" (במקור נכתב "טליי"). בהמשך חזר בו מגרסתו לפיה קיבל אישור מרכז המודיעין והסביר כי כלל לא דיבר איתו לגבי אותו יום ולא קיבל כל אישור.

בעקבות מעצרו של המשיב, הגישה המבקשת את הבקשה הנוכחית שעניינה לשוב ולעיין בהחלטת השחרור המקורית, לרבות חילוט הערבויות שנחתמו להבטחת תנאי שחרורו.

ב"כ המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי לא כל הפרה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים וניתן לחזק את אמצעי הבקרה והפיקוח בדרכים נוספות.

אכן לא כל הפרה מחייבת אוטומטית את ביטול השחרור בערובה וההחלטה מסורה לשיקול דעתו של ביהמ"ש, הבוחן את נסיבות העבירה, את נסיבות העבריין ואת טיב ההפרה.

בדוננו, עסקינן בעבירה המקורית שעניינה פריצה לדירה וגניבה ממנה ובהפרה שלא נתלוותה אליה עבירה נוספת. יחד עם זאת, חלף זמן קצר ביותר ממועד החלטת השחרור ונוכח הנסיבות שנוצרו, לרבות התחייבות הערבים בביהמ"ש לפקח על המשיב פיקוח יעיל וממשי, נראה כי בשלב זה לא ניתן לתת במשיב ובערבים, שלא התייצבו לדיון, את האמון הבסיסי הדרוש לשחרורו של המשיב לאותה כתובת ובאותו פיקוח פעם נוספת, ללא אמצעים נוספים, הגבלות וריסונים נוספים, לרבות תוך התערבות טיפולית המתבקשת לדידי בנסיבות העניין.

אשר על כן ובטרם תינתן החלטתי הסופית בדבר בקשת המבקשת למעצרו של המשיב ולחילוט הערבויות, אני מוצא לנכון להפנות את המשיב לשירות המבחן על מנת שיינתן תסקיר מעצר בעניינו. התסקיר יבחן את החלופה המוצעת לעומקה, לרבות תוך שקילת חלופות נוספות וכן יבחן אם ניתן להדק את הפיקוח על המשיב באמצעות איזוק אלקטרוני.

כמו כן, על כלל הערבים שחתמו על ערבויות צד ג' לשחרור המשיב להתייצב לדיון הנדחה על מנת שניתן יהיה לקבל עמדתם ביחס לבקשת המבקשת לחילוט הערבויות.

נדחה ליום 1.3.10 בשעה 11:30.

המזכירות תשלח החלטתי לשירות המבחן אשר יגיש תסקירו עד ליום 28.2.10, בשים לב לעובדה כי המשיב היה בקשר בעבר עם שירות המבחן לנוער ואף שהה בתנאי מעצר בית בגין תיק של החזקת סכין שלא כדין.

המזכירות תזמן המשיב באמצעות שב"ס.

המשיב יובא לדיון באמצעות יחידת הליווי.