מדינת ישראל נ' ריא

החלטה

הבקשה שבפניי כותרתה "בקשה לחישוב תקופת פסילה ומתן אישור הפקדה מיום 26/3/09", ועניינה, המועד ממנו יש למנות את תקופת הפסילה מלקבל ו/או להחזיק רישיון נהיגה, שהושתה על המבקש בגזר הדין.

רקע :

המבקש הורשע על פי הודאתו בעבירה של סיכון אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. ביום 22.12.05 נגזר דינו של המבקש, בין היתר, ל- 6 חודשי מאסר בעבודות שרות, וכן לפסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 12 חודשים (להלן:"תקופת הפסילה"), החל מיום מתן גזר- הדין. בתאריך 26.3.06 הוחלט כי המבקש ירצה את עונשו בעבודות שרות החל מיום 26.4.06.

אין חולק כי המבקש לא הפקיד את רישיון הנהיגה במזכירות בית המשפט.

טענות הצדדים:

לטענת המבקש, יש למנות את תקופת הפסילה, מיום מתן פסק הדין, או לחלופין מתום תוקף הרישיון ב- 26.3.09, או מקבלת "הודעת המשטרה על תפיסת רישיון הנהיגה", ביום 14.7.10.

המבקש טען כי מאז מתן גזר הדין, הוא לא נהג ברכב וסבר כי אין צורך להפקיד את רישיון הנהיגה, משזה לא היה בידו.

עוד טען כי ביום 14.7.10, במהלך נסיעה עם חברו שנהג ברכב, הוא עוכב ע"י שוטר שהודיע לו כי לא קיים אישור להפקדת הרישיון, ובאותו מעמד מסר לו "הודעה על תפיסת רישיון של נהג בפסילה" (נספח א' לבקשה). המבקש עתר להתייחס להודעה זו כאישור על הפקדת רישיונו.

המשיבה, מצידה, מתנגדת לבקשה ומפנה בעניין זה לסעיף 42 לפקודת התעבורה- [נוסח חדש] (להלן:"הפקודה"), וכן לסעיפים 556 ו- 557 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961( להלן:"התקנות ").

המשיבה טוענת כי טרם החל מניין תקופת הפסילה, משעד היום לא הפקיד המבקש את רישיונו ולא הגיש תצהיר כי הרישיון אינו מצוי בידו, וכי מכל מקום תקופת מאסרו של המבקש אינה נכללת במניין ימי הפסילה.

עוד ציינה המשיבה, כי בניגוד להצהרת המבקש שמאז מתן גזר הדין, הוא לא נהג ברכב, מעיון בגיליון הרשעות התעבורה של המבקש, עולה כי מאז מתן גזר הדין, ביצע המבקש חמש עבירות תעבורה, ומשכך, ביקשה המשיבה לדחות את הבקשה, ולו בשל הגשת תצהיר שקרי.

לסיום, עתרה המשיבה לדחות את הבקשה ולקבוע כי התקופה בה המבקש לא הפקיד את רישיונו ולא הפקיד תצהיר, לא תובא במניין תקופת הפסילה שנגזרה על המבקש.

דיון:

ככלל, מניין תקופת הפסילה יחל ממועד מתן גזר הדין (סע' 42(א) לפקודה) . ברם, לא תימנה "התקופה שחלפה עד למסירת הרישיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה", והתקופה בה נשא בעל הרישיון עונש מאסר (סעיף 42(ג) לפקודה ).

תקנה 556(א) לתקנות התעבורה, מורה כיצד על נאשם שרישיונו נפסל לנהוג וקובעת כי:

" נפסל בעל רשיון נהיגה על ידי בית משפט מהחזיק ברשיונו, ימציא בעל הרשיון את רשיון הנהיגה שלו לאותו בית המשפט שהורה על פסילתו מיד לאחר שהודע לו על הפסילה; אם שוכנע בית המשפט שהרשיון אינו בידי בעלו אותה שעה ימציאו בעל הרשיון, תוך התקופה שקבע בית המשפט, לאחר שניתנה ערבות להמצאת הרשיון ובתנאים שקבע בית המשפט."

בהקשר זה, יש להזכיר גם את תקנה 557(א), לפיה, חובת הפקדת רישיון הנהיגה חלה, אפילו במקרים בהם רישיון הנהיגה אינו בר תוקף. וכן את תקנה 557(ב) המחייבת הגשת תצהיר כאשר "רישיון הנהיגה אבד ואין כל עותק של הרישיון", שאז חישוב תקופת הפסילה, יחל מיום הגשת התצהיר .

תכלית הההוראות הנ"ל הינה, ראשית ביצוע אקט פוזיטיבי של הפקדת הרישיון והעברת מסר מרתיע לנהג שרישיונו נפסל כי נשללה זכותו לנהוג. שנית, מניעת שימוש ברישיונות נהיגה, בעת פסילה:

"תכליתו של ההסדר הנוגע לחובת הפקדת רישיון בבית-המשפט כתנאי לתחילת מירוץ תקופת הפסילה נהירה על פניה. ראשית, חובת ההפקדה של רישיון שנפסל ממחישה לבעל הרישיון את עובדת כניסתה לתוקף של הפסילה ואת משמעותה המלאה והמוחשית של פסילה זו. שוב אין בידו תעודת רישיון, ואין ברשותו מסמך המתיר לו לנהוג. להיעדר תעודת הרישיון ברשות הנאשם ישנה משמעות חינוכית ופסיכולוגית העשויה לתרום להפנמת איסור הנהיגה עד לריצוי מלוא תקופת הפסילה. רציונל זה ישים הן לגבי רישיון תקף הן לגבי רישיון שתוקפו פקע. שנית, הפקדת רישיון כאמור מקטינה את החשש מפני עשיית שימוש לרעה בתעודת הרישיון בעת פסילה. לגבי רישיון תקף היא מקטינה חשש כי הנהג יציג אותו בפני גורם מוסמך בלא שזה ידע על דבר הפסילה. לגבי רישיון שאינו תקף, היא מקטינה חשש מפני אפשרות זיוף ומצג שווא" (בש"פ 2199/03 מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 467, 472).