מדינת ישראל נ' רוזנטל ואח'

עד שאני גוזר את הדין אתאר בקיצור את עיקרי האישום שבו הודתה הנאשמת.

צ. וה., תושבי בריטניה, הורים לצעירה ילידת 1990 בעלת צרכים מיוחדים (להלן בהתאמה: " ההורים" ו-" המתלוננת"). בני המשפחה הם דתיים חרדים.

בספטמבר 2010 שהו ההורים, בתם ובנם בדירה שכורה בירושלים במסגרת ביקור בארץ. הם ארחו בדירתם בני משפחה של חברה טובה של צ.. במהלך האירוח פרץ עימות בין המתלוננת לבין אמה בנוכחות מי מבין האורחים. על רקע העימות פנתה המתלוננת אל אחת האורחות וביקשה ממנה לשכנע את אמה (החברה של צ.) לקבל את המתלוננת ללון בבית אותה משפחה שבבני ברק (להלן: " הדירה בבני ברק").

ביום 14.10.10 או סמוך לכך, התקשרה המתלוננת אל מי מן המשפחה האורחת וביקשה לשהות בדירה בבני ברק במשך סוף אותו שבוע. המשפחה המארחת הסכימה לכך. המתלוננת הגיעה לדירה בבני ברק ובהיותה שם ביקשה שלא להוסיף עוד להתגורר עם הוריה ובני משפחתה אלא לשהות בדירה בבני ברק. עד יום 22.11.10 לא שבה המתלוננת אל הדירה בירושלים שבה התגוררו הוריה.

ההורים ראו בפעולה שנקטה בתם המתלוננת מהלך שאינו תואם את  אורח החיים הדתי שהמשפחה מקיימת. היציאה של בתם לחיים עצמאיים לכאורה מחוץ לחיק המשפחה הגרעינית כל עוד הבת אינה נשואה נתפסה בעיני ההורים כפגיעה חמורה בחובת המתלוננת כלפי הוריה ובאורחות החיים המקובלים בסביבה הדתית החברתית של המשפחה.

ההורים פנו אל הנאשמת בבקשה שתסייע בידם להשיב את המתלוננת להתגורר עמם. הנאשמת, אשה רבת פעלים בקהילתה, מקיימת קשרים ענפים עם גורמים שונים במיוחד בתחום רפואת הנפש. היא קיבלה על עצמה את המשימה ופנתה אל רופא פסיכיאטר מסוים העובד בבית החולים הפסיכיאטרי "כפר שאול" בירושלים (להלן: " הרופא"), שאיתו מקיימת הנאשמת קשרי עבודה, על מנת להביא את המתלוננת לפניו לבית החולים בו הוא עובד.

הבאת המתלוננת אל בית החולים נעשתה במהלכי הטעייה. האבא נפגש עם המתלוננת באמתלה של פרידה ממנה על רקע יציאת ההורים את הארץ. הוא הסיע אותה ברכבו ועל דעת האם למעשה כלא את המתלוננת ברכב. המתלוננת הוסעה לבית החולים. מחוץ לבית החולים קיבלו הרופא והנאשמת את פני האב והמתלוננת. הרופא הציג עצמו כפסיכיאטר והכניס את האב ואת המתלוננת לחדר טיפולים בבית החולים. האב ביקש מהרופא לסייע לו להשיב את בתו המתלוננת להתגורר עם המשפחה.

בחדר הטיפולים ביצע הרופא במתלוננת טיפול מרפאתי כפוי בניגוד לחוק לטיפול בחולי נפש. בסיוע האב החדיר הרופא לגופה חומר מטשטש. הדבר נעשה בידיעה ובהסכמה של האם.

הנאשמת והאם שהו כל זמן ה"טיפול" בשטח בית החולים והתעדכנו בנעשה. ההורים רכשו כרטיסי טיסה ובמשך הלילה הובלה המתלוננת לשדה התעופה כשהיא מטושטשת במגמה להוציאה מחוץ לגבולות הארץ בניגוד לרצונה. הנאשמת נסעה לשדה התעופה ביחד עם ההורים, הרופא ואחי המתלוננת.

בשדה התעופה הושבה המתלוננת על כסא גלגלים;  ההורים הציגוה כמי שנפצעה ברגלה וכך העלו אותה אל סיפון המטוס כשהיא אינה ערה למתרחש סביבה.

המשפחה שארחה את המתלוננת דיווחה למשטרה על היעדרותה. כך אירע שהמשטרה הצליחה לאתר את המתלוננת לפני שהטיסה יציאה לדרכה והיא הורדה מסיפון המטוס ביחד עם ההורים והבן הנוסף שסייע להם.

הנאשמת נותנת את הדין בגין פעולות הסיוע שביצעה כמתואר לעיל המהוות עבירה של סיוע לטיפול מרפאתי כפוי בניגוד לחוק.

התובעת טוענת שחלקה של הנאשמת בפרשה אינו מבוטל. הדבר אינו מסתכם רק ביצירת קשר בין ההורים לבין הרופא אלא בנוכחות של הנאשמת בזמן ה"טיפול" בבית החולים, "טיפול" שפרטיו אינם ידועים לנאשמת, אך היא יכלה  להעריך את מהותו. הנאשמת נלוותה אל הקבוצה בדרך לשדה התעופה וגם בכך יש ביטוי למעורבות של הנאשמת בפרשה. עצם ההודאה של הנאשמת בסיוע למתן טיפול רפואי כפוי מלמד שהנאשמת הייתה מודעת לכפיית הטפול על המתלוננת ולמשמעות הטיפול שנעשה במתלוננת.

לסוף מסכת ארוכה של שיחות ודיונים בין התביעה לבאי כח הנאשמים בפרשייה דנן הושגו הסדרי טיעון ביחס לכל המעורבים. ההורים שהם בגדר מבצעי העבירה העיקריים נדונו לעונשי מאסר לנשיאה בעבודת שרות. הרופא הורשע בדין ובית המשפט הורה על עבודה לתועלת הציבור (התביעה ביקשה שעונשו של הרופא ייגזר למאסר בעבודת שרות אך ככל הנראה לא יוגש ערעור על קולת העונש).

התובעת סבורה שהעונש הראוי בעניינה של הנאשמת הוא מאסר בעבודת שרות. התובעת מסכימה שהמאסר יהיה קצר יותר מזה שנגזר להורים. היא מבקשת להבחין בין עונשו של הרופא לבין עונשה של הנאשמת, שכן גזירת עונש מאסר לרופא הייתה יכולה לגרום לפגיעה בעיסוקו. לעומתו לנאשמת אין עיסוק מוגדר והפגיעה העקיפה הנגזרת מעונש מאסר תהיה כלפיה פחות משמעותית.

הסנגורית מבקשת להימנע מהרשעת הנאשמת ולהסתפק בקביעת סנקציה של עבודה לתועלת הציבור. היא הצביעה על כך שהמתלוננת שהיא כבת 49, אם ל-9 ילדים וסבתא לנכדים רבים, נעדרת כל עבר פלילי ובעלת זכויות רבות. הנאשמת עוסקת בעיקר בסיוע לנשים ולצעירות חרדיות לקבל טיפולים נפשיים. היא מקשרת בין הזקוקות לכך לבין רופאים פסיכיאטריים. זו עבודה לתועלת הציבור.  הנאשמת מוכרת בקהילתה והכל מכירים בערך של פעילותה. היא לא תחזור עוד לפעילות כזאת וחסרונה יורגש. היא עוסקת בענייני חינוך ומבקשת לחזור ולעסוק בכך. יש למנוע מצב שהרשעתה בדין תפגע באפשרות שלה לעסוק בחינוך ילדים. קשה לדעת הסנגורית להבין במדויק מהי הפגיעה בנורמה חוקית מסוימת שביצעה הנאשמת. היא כיוונה לטוב, סברה שהיא עושה מעשה מועיל. לאחר מעשה  ניחמה היטב על מעשיה.

קיבלתי המלצות וחוות דעת של אנשים מכובדים אודות הנאשמת שמדגישות את הזכויות ומעשי הצדקה המרובים שעשתה, את נכונותה להושיט יד ועזרה לכל הפונים אליה וכמאמרו של הרב יצחק דוד גרוסמן: "צועדת בדרכי אהרון הכהן להשכין שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו".

כיוון שבפרשה דנן מעורבים מספר נאשמים ברור שהעונשים הנגזרים משליכים האחד על משנהו. להורים נגזר עונש של מאסר בעבודת שרות. זה, לכאורה עונש קל עד תמיהה. אולם כמי שהוציא את גזר הדין מתחת ידו אני מבין היטב את הבעייתיות המגולמת בעונש מחמיר יותר. דינם של ההורים נגזר בזהירות מרובה כדי לשמור על שלמות המשפחה ובעיקר כדי שלא להרבות פגיעה במתלוננת. במציאות זו קשה להלום שהעונש שיוטל על הנאשמת יהיה  חמור יותר או אפילו  שווה לעונש שנגזר להורים.

דרישת המידתיות בולטת עוד יותר ביחס שבין  עונשה של הנאשמת לבין עונשו של הרופא.  לא זו בלבד שהנאשמת פעלה כמסייעת (בפעולות שאינן בגדר ליבת הטיפול הרפואי הכפוי) אלא אף גם זו שאין זה ברור שמעבר לעצם כפיית הטיפול הרפואי הייתה  הנאשמת מודעת לטיבו של הטיפול הכפוי.