מדינת ישראל נ' רואשדה(עציר)

החלטה

בפני בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו, וזאת על רקע כתב אישום המייחס לו 3 עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק. עוד אוסיף כי על פי האמור באישום השני, בשעה שנכנס לישראל, ביום 27.2.12 שלא כדין, השתמש במסמך מזויף הנושא את פרטיו והציגו בפני שוטר. כך גם ביחס לכניסתו האחרונה, מיום 11.2.13, מצוין כי המשיב הציג מסמך מזויף ביודעו שזה אינו אמיתי (אישום שלישי).

השתלשלות האירועים ביחס לתיק זה, מעט חריגה באופן שיש בה כדי להשפיע על החלטתי הסופית וזאת כפי שאפרט.

המשיב נעצר ביום 11.2.13, ומעצרו הוארך עד ליום 14.2.13. ביום 14.2.13 המשיב הובא פעם נוספת לביהמ"ש, ובמעמד זה הוגשה הצהרת תובע, ועל כן מעצרו הוארך בהסכמה עד ליום 17.2.13 שעה 13:00.

ביום 17.2.13, חרף הצהרת התובע שניתנה, הוגשה בקשה להארכת מעצרו של המשיב פעם נוספת, וזאת בהתאם לסע' 13 לחסד"פ. כמו כן נמצא כי הבקשה הנ"ל הוגשה באיחור של שעתיים.

כב' ס. הנשיא, השופט עדן, מצא כי אין מניעה חוקית להורות על הארכת מעצר בהתאם לסע' 13 לחסד"פ, גם בשעה שהוגשה הצהרת תובע, תוך שמפנה לבש"פ 8868/07, שימול נ' מ"י. כך גם לא מצא באיחור בפתיחת הבקשה ככזה המצדיק את שחרורו של המשיב נוכח שהייתו במעצר בלתי חוקי לתקופה קצרה. בסופה של החלטה זו, הורה כב' ס. הנשיא על הארכת מעצרו של המשיב עד להיום, 18.2.13 שעה 10:00.

על החלטה זו הוגש ערר לביהמ"ש המחוזי. נוכח סעד הזמנים הקצר, הערר אמור היה להישמע אך היום, אולם כפי שעולה מפרוטוקול הדיון בהסכמה נמחק הערר, תוך שהתיק בהצטרף לטענות השונות הופנה לשמיעה בפניי.

כיום, חזר ב"כ המשיב על טענות הנוגעות להליך המעצר. זה מודע לכך שמותב זה אינו יושב בערכאת ערר על כב' ס. הנשיא עדן, אולם דבריו בשעה שהוגש כתב האישום, בשעה שיש בפני ביהמ"ש נתונים נוספים הנוגעים לאותה השלמת חקירה, ניתן להתייחס באופן מחודש לשאלת מעצרו של המשיב. מעבר לכך, הוסיף טענות הנוגעות לראיות ולחולשה הקיימת בהם בפרט ביחס ליסוד הנפשי הנלווה למעשיו. לדבריו, ניתן להורות על שחרורו של המשיב בהפקדות כספיות הולמות, תוך קביעת ערבי צד ג' ישראלים.

ב"כ המבקשת סבור כי בשעה שכב' השופט עדן ערך את האיזונים והחליט על הארכת מעצרו הרי שאין לדון בכך פעם נוספת. עוד ביחס לשאלת קיומן של ראיות לכאורה, ציין כי בשונה מכניסתו הקודמת של המשיב לתחומי המדינה, ביום 27.2.12, כיום המשיב אינו יכול לטעון שלא ידע שהאישור שנמסר לו מזויף. עוד בחקירתו הקודמת המשיב הועמד על כך שהאישור שנמסר לו אינו אמיתי, ומכאן גם קיומן של ראיות לכאורה ביחס ליסוד הנפשי הנלווה לכניסתו כיום.

לשאלת ביהמ"ש ציין כי חקירתו של אותו מוחמד אלרושדה לא נעשתה בימי המעצר שהוצקו מלכתחילה בשל טעות של התובע אשר לא סבר בתחילה כי יש מקום לעשות כן.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, עברתי על חומר החקירה, וכן קראתי החלטות קודמות, מצאתי כי ניתן להורות על שחרורו של המשיב בערבויות כספיות הולמות.

אין מחלוקת כי אין מניעה להורות על הארכת מעצר בהתאם לסע' 13 לחסד"פ, גם לאחר מתן הצהרת תובע, וכי עמיתי כב' ס. הנשיא פעל בדין בשעה שהורה לעשות כן. אנו כיום נמצאים בשלב חדש בהליך המעצר, ומשהוגש כתב אישום יחד עם בקשה למעצר עד תום ההליכים, נבחנים מכלול השיקולים, לרבות הטענות הנוגעות למעצרו של המשיב משקל של ראיות לכאורה.

ככל שהדבר נוגע לחוקיות מעצרו, הרי גם אם המשך מעצרו נעשה בהתאם לסמכויות בדין, עדיין אין פרוש הדבר שביהמ"ש בשקילת שאלת שחרורו של המשיב לא יכול בשלב זה לקחת נתונים אלה בחשבון. בענייננו, קראתי בעיון רב את בש"פ 8868/07, בעניין זה כב' השופטת חיות מציינת כי הליך שכזה גם אם אפשרי: "מטבע הדברים ראוי להם אותם מקרים שיהיו חריגים ויוצאי דופן ודאי שאין מדובר במהלך שיש לאפשר אותו כמהלך שבשגרה. כך נראה כי על מנת שביהמ"ש יעתר לבקשת מעצר על פי סע' 13 לחוק המעצרים, לאחר שהתביעה הצהירה קודם לכן כי החקירה הסתיימה ועתרה למעצר על פי סע' 17(ד) לחוק עד הגשת כתב אישום, יהא על התביעה להראות, בין היתר, כי חלה התפתחות מהותית המצדיקה זאת וכי התפתחות זו יש בה להשליך באופן ממשי על תוכנו של כתב האישום שיוגש ועל סיכויי ההרשעה. כמו כן יהיה על התביעה להראות כי לא ניתן להראות בשקידה סבירה לבצע קודם לכן את פעולות החקירה הנוספות וכי לביצוען נדרש כי החשוד ימשיך לשהות במעצר. לעומת זאת, ככל שמדובר במקצה שיפורים המיועד לתקן מחדלי חקירה, שארעו עד אותו שלב, אין מקום ככלל להורות על מעצר...".

נמצא כי ישנן מס' תנאים מצטברים אשר לאחר ששמעתי את טיעוני ב"כ המבקשת, אציין כי גם אם חלקם מתקיים, חלקם האחר לא מצא ביטוי בפועל. מעבר לכך על ביהמ"ש לשקול גם את תוצאות אותה התפתחות מהותית.

מכל מקום, גם אם אלו מתקיימים בדוחק, הרי יש לקחתם בחשבון בשאלת שקילת השחרור.

לו היו הדברים מתמצים בכך, יתכן והיה מקום להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

נתון נוסף, אשר נלקח בחשבון והביאני למסקנה אליה הגעתי, נוגע לשאלת קיומן של ראיות לכאורה.

בעניין זה, אין מחלוקת כי גם המבקשת סבורה הייתה שלא נתקיים היסוד הנפשי אצל המשיב עובר לכניסתו לישראל, כאמור באישום השני, שכן לדברי ב"כ המבקשת המשיב נחקר וטענתו לפיה קיבל את האישור ע"י אותו מוחמד אלרושדה, נמצאה כבעל בסיס, ועל כן המשיב שוחרר, חרף כך שבפועל אין מחלוקת שהחזיק והציג אישור מזויף.

כיום, המבקשת סבורה כי לא ניתן לעלות טיעון זה לאחר במסגרת החקירה הקודמת זה הועמד על היות המסמך מזויף. ביחס לטענה זו אציין שניים. ראשית, לא ברור מדוע בדיעבד ראתה לנכון מהמשיבה לייחס למשיב היסוד הנפשי הנוגע לכניסה מיום 27.2.12, שכן גם אם אלך לשיטת המבקשת הרי היסוד הנפשי יכול היה להתגבש מחקירתו של המשיב ולהבא ולא בדיעבד. בעניין זה הרי שישנה חולשה ממשית הנוגעת ביחס לאישום השני.

נתון נוסף, אשר יש לקחת בחשבון, נוגע לעובדה כי במסגרת חקירתו של המשיב, ביום 27.2.12, זה טען כי קיבל את המסמך מבעל הבית שלו, אשר עובד מול השב"כ. לדבריו, אף הציג את המסמך הנ"ל מס' פעמים לשוטרים אשר שיחררו אותו ללא כל בעיה. בסופה של חקירה זו, המשיב שוחרר. נמצא כי גם אם המשיב, לכאורה, הועמד על היות המסמך מזויף בפועל, לא ננקטו נגדו כל הליכים, נתון שיש בו להשליך על עוצמת הראיות ביחס לאישום החדש.