מדינת ישראל נ' רדה

פסק-דין

1.הנאשם הורשע על יסוד הודאתו בכתב-אישום מתוקן, במסגרת הסדר חלקי, בביצוע עבירות של הפרעה לשוטר לפי סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 [להלן: חוק העונשין], איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין והעלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק העונשין.

המדובר באירוע שהתרחש לפני יותר משנתיים, ביום 18.12.09, כששוטרים הבחינו ברכב אשר עומד במקום בצומת, למרות שאור הרמזור התחלף לירוק. השוטרים ניגשו לרכב, שם ישב הנאשם בכסא הנהג וראשו מורכן כלפי מטה, ביקשו מהנאשם להזדהות מספר פעמים, אך הנאשם סירב ואמר לאחד השוטרים לסגור את דלת הרכב. בהמשך, בתחנת המשטרה, ניסה הנאשם להשתחרר מכבילת האזיקים, וכששוטר החזיר את ידיו לאחור, איים הנאשם על אותו שוטר: "חכה אני יראה לך". יצויין, כי עד לשלב זה של האירועים, נדף מהנאשם ריח אלכוהול. בשלב מאוחר יותר, לאחר שנחקר, קילל את החוקר קשקוש, באופן המתואר בסעיף 8 לכתב-האישום, תוך התייחסות למוצאו.

2.במסגרת ההסדר הוסכם, כי הנאשם יישלח לקבלת תסקיר מבחן אשר יבחן לבקשת ההגנה את שאלת ביטול ההרשעה, כשעתירת המאשימה להותרת הרשעה על כנה, מאסר על תנאי וקנס והסניגור יהיה רשאי לשכנע בדבר ביטול ההרשעה. ייאמר כבר, כי המלצת שירות המבחן היא לבטל את הרשעתו בדין ולהטיל עליו של"צ בהיקף של 150 שעות.

3.ב"כ המאשימה תיארה את רצף האירועים, כשהדגישה כי המדובר במספר שוטרים עליהם איים, קילל והעליבם. ב"כ המאשימה הפנתה לאמור בתסקיר שירות המבחן, ממנו עולה כי לא קיימת המלצה לטיפול בשלב העובדה כי הנאשם פנה לטיפול פרטי – כשהביעה ביקורת כי נושא זה לא נבדק דיו על-ידי שירות המבחן. עוד הצביעה על כך, כי לא ניתן להצביע על פגיעה קונקרטית בעיסוק שעלולה להיגרם לנאשם כתוצאה מהרשעה, ועל כן חזרה היא על עתירתה של המאשימה להשתת מאסר על תנאי וקנס.

4.הסניגור ביקש להדגיש, כי המדובר בנאשם אשר שהה במעצר של ממש 12 יום, עד ששוחרר על-ידי מותב נכבד בבית-המשפט המחוזי ללא כל תנאים, כאשר המדובר באדם צעיר ללא עבר פלילי, בעל רקע משפחתי קשה, אשר שירת בצבא כלוחם, כיום חבר קיבוץ, בעל תפקוד תקין לחלוטין. לנאשם אין בעיית התמכרות לאלכוהול, פנה ביוזמתו לטיפול פרטי מתוך הבנה לבעיותיו, והוא מעוניין להתקדם מבחינה תעסוקתית. הסניגור הדגיש, כי המדובר באירוע חד-פעמי שהתרחש ברגע של כעס, אשר אינו מאפיין את הנאשם, כשלא נפתחו כנגדו תיקים נוספים. לטענתו, בנסיבות אלו, כאשר המדובר בכשל חד-פעמי, חומרת העבירות ברף הנמוך, הדברים נאמרו בעידנא דריתחא, ועל-מנת שלא לפגוע בהתפתחותו המקצועית, עותר הוא לאמץ את המלצות שירות המבחן.

5.בדברו לבית-המשפט, הסביר הנאשם כי המדובר במעידה חד-פעמית, שהוא מתקשה להסבירה, אך הבטיח כי לא יחזור על מעשים מעין אלו.

6.מהתסקיר שהוגש לעיוני למדתי אותו הרקע המשפחתי של הנאשם, אשר עלה מאתיופיה עם משפחתו בשנת 1992, היה קרבן לאלימות מצד אביו, ובזמן שלמד בפנימיה אומץ על-ידי משפחה בקיבוץ גבעת השלושה. סיים 12 שנות לימוד ושירת שירות צבאי מלא כלוחם בצנחנים, כשעד היום הוא משרת במילואים. כיום, למעלה משנה, עובד כנהג משאית בחברת "אוסם" ומבקש להשתלב בעתיד בתחום המכירות. הנאשם הביע חששו מפני הרשעה בדין אשר תפגע באפשרויות תעסוקה בעתיד ובאפשרויות קידומו בעבודה. לענין הרקע לביצוע העבירה הסביר, כי חזר הביתה מבילוי, חש עייפות ונמנם, ובאירועים עצמם פעל באימפולסיביות מבלי ששקל את מעשיו, כשאכן שהה במעצר לאחר מכן. להתרשמות קצינת המבחן פעל על רקע תחושת השפלה כשלהערכתה הוא מתקשה להתמודד בצורה מקדמת בהיותו מול סמכות כשחש פגוע ומושפל. הנאשם מסר כי מודע לקשייו ולכן בעבר פנה לטיפול פרטי.

לאור התובנה למעשיו, מאחר ופנה ביוזמתו לטיפול ואין כל עדות לבעיית התמכרות לאלכוהול (כשלהערכת קצינת המבחן שתה בעת האירוע על רקע חברתי ומזדמן), אין המלצה טיפולית בעניינו.

לסיכום מתרשמת קצינת המבחן מאדם צעיר, אשר חרף הקשיים עימם התמודד במשפחת מוצאו בחר באורח חיים תקין, מתפקד באופן נורמטיבי, נמצא בראשית חייו התעסוקתיים ובעל יכולות גבוהות להתקדם. על כן, ממליצה היא על סיום ההליך ללא הרשעה תוך הטלת ענישה חינוכית של של"צ בהיקף של 150 שעות.

7.הצדק עם ב"כ המאשימה, כי אכן, מקום בו הוכחה אשמתו של נאשם, יש להורות ברגיל על הרשעתו בדין, שכן, הכלל הוא שהאינטרס הציבורי גובר על פני אינטרס הנאשם, והימנעות מהרשעה תיעשה רק במקרים חריגים ונדירים ועל-פי כללים שהותוו בפסיקת בית-המשפט העליון (ראו, למשל: ע"פ 2083/96, כתב נגד מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997) [להלן: הלכת כתב]; ר"ע 432/85, רומנו נגד מדינת ישראל, תקדין-עליון 85(3) 737 (1995)).

כללים אלו מסמיכים את בית-המשפט לעשות שימוש בסמכות זו רק באותם מקרים יוצאי דופן, בהם שוכנע, שמדובר בכשלון חד-פעמי של הנאשם שאיננו מאפיין אותו בדרך כלל, בנסיבות בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה, וכאשר הנסיבות הן כאלה שאין זה ראוי להטביע באותו נאשם כתם של פליליות שעלול לגרום לו נזק רב בעתיד, נזק שאיננו שקול כנגד הנזק שנגרם לחברה כתוצאה מאי-הרשעת הנאשם.

8.לטעמי, עניינו של הנאשם הינו אחד מאותם חריגים, המאפשרים סיום ההליך בעניינו ללא כתם של הרשעה. איני מתעלמת מהתנהגותו המכוערת, המעליבה והמאיימת כלפי מספר שוטרים, אשר אך מילאו תפקידם באותו לילה, ומצאו עצמם קרבן להתנהגותו משולחת הרסן של הנאשם ברצף של אירועים.

9.עם זאת, עובדות כתב-האישום שתוקן לקולא משקפות כי הנאשם לא הפעיל אלימות פיסית כלפי מי השוטרים, ולא נגרם להם נזק גופני. עוד לא ניתן להתעלם מכך, כי לנאשם הועבר מסר הרתעתי ברור עם מעצרו, כאשר "שילם" מחיר של ממש בשהייה של 12 יום מאחורי סורג ובריח, השתלשלות המהווה ענישה בפני עצמה כשבוחנים היום את חומרת מעשיו בראי עובדות כתב-האישום המתוקן.

10.בנוסף, ממכלול החומר שהוגש לעיוני עולה תמונה של בחור צעיר, שזוהי לו הסתבכותו היחידה בפלילים, המנהל אורח חיים נורמטיבי, אשר פנה מיוזמתו לטיפול פרטי מתוך מודעות לקשייו ועתה שיתף פעולה עם שירות המבחן. כנגד כל הסיכויים ולאחר שחווה חוויות קשות בילדותו, הצליח הנאשם להתקדם, שירת שירות צבאי מלא, השלים בגרויות, מועסק בעבודה קבועה ומעוניין להתקדם, כשאכן הרשעה עלולה לפגוע באופציות תעסוקתיות בעתיד (גם אם בשלב זה לא הוכח נזק קונקרטי). נראה, כי אינו מצוי בסיכון לבצע עבירות בעתיד, הוא נהג באימפולסיביות ובאופן אשר אינו מאפיין אותו וחריג לנוף חייו, וכיום מבין את חומרת התנהגותו המכוערת כלפי השוטרים.

11.לכן, בשים לב לעברו הנקי של הנאשם, הודאתו במיוחס לו בכתב אישום שתוקן לקולא, חרטתו, העובדה שהינו בעל יכולות גבוהות להתקדם למרות הרקע המשפחתי הקשה, לאור האמור בתסקיר שירות המבחן מיום 15.1.12, ולאחר ששוכנעתי כי ייגרם לנאשם נזק עתידי מעצם ההרשעה, אני מחליטה לבטל את הרשעתו בדין לפי סעיף 192א לחסד"פ ומותירה על כנה את הקביעה כי ביצע את העבירות נשוא הכרעת-הדין מיום 28.4.11. נתונים אלו הם המביאים לכך שבנוסף, ניתן יהיה להסתפק בהטלת ענישה חינוכית קונקרטית כפי שהמליצה קצינת המבחן, תוך תרומה לקהילה.

12.אשר על כן, אני מטילה על הנאשם שירות לתועלת הציבור בהיקף של 150 שעות, כאשר תוכנית השל"צ תוגש לאישורי תוך 14 יום מיום. הנאשם ישלים את ביצוע העבודות בתוך שנה מהיום.

הוסבר לנאשם כי אם לא יעמוד בתנאי השל"צ, ניתן יהיה להחזירו לביהמ"ש, להרשיעו ולהוסיף על עונשו.

הודעה זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, יג' שבט תשע"ב, 5 פברואר 2012, במעמד הנוכחים.