מדינת ישראל נ' רדא

העוררת

מדינת ישראל

נגד

המשיב

נביה רדא

החלטה

1.בפני ערר על פי סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982 (להלן: חסד"פ), על החלטת כב' סגן הנשיא השופט סאאב דבור (שלום צפת) מיום 14.10.10, המורה לעוררת להעביר תרשומת פנימית לידי ב"כ המשיב, בבחינת חומר חקירה (להלן: "ההחלטה").

המדובר בתרשומת הכוללת את נימוקי סגירת התיק כנגד אחדים מבני משפחתו של המתלונן, אשר תקפו כנטען את המשיב.

רקע וההליך בפני ביהמ"ש קמא:

2.כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה חמורה, בניגוד לסעיף 333 לחוק העונשין ה'תשל"ז – 1977 כפי המיוחס למשיב, לאמור, ביום 08.12.08 הלם באגרופו במתלונן וגרם לו שבר באף.

3.ביהמ"ש קמא סקר בהרחבה את הפסיקה הרלוונטית לעניין, ציין כי ככלל "תרשומת פנימית" אינה בגדר חומר חקירה כל עוד אינו מכיל מידע מהותי בנוגע לאישום.

כעיקר, ההחלטה והנימוקים בדבר אי העמדה לדין של מתלונן זה או אחר הינה עניין פנימי של גורמי האכיפה, עם זאת, לאחר עיון בחומר המבוקש אפשר כב' ביהמ"ש קמא עיון במבוקש.

טענות הצדדים:

4.הצדדים הגישו טיעוניהם, ערר ותגובה לו, ובפני חזרו וטענו הצדדים זה להכא וזו להתם, תוך הפנייה לפסיקה רלוונטית.

באת כוחה של העוררת טענה כי המלצת סגירת תיק כנגד האחרים מהווה "תרשומת פנימית" שאינה מהווה חומר חקירתי שיש להעמיד לעיונו של נאשם, חשיפתו תביא לפגיעה בעצמאות התביעה ולהגבלה ביכולתה להביע דעתה בחופשיות, נטען למניעה עקרונית ולחשש מפני "מדרון חלקלק".

עוד נטען, כי ביהמ"ש קמא הגדיר בהחלטתו תרשומת זו כפנימית, כאשר אין בהחלטתו נימוק לביסוס החלטתו המאפשרת עיון בתרשומת זו.

לגופו של עניין, נטען כי החומר בו מבקש העורר לעיין אינו יכול לסייע להגנתו ואין בו בכדי ביסוס טענת "הגנה מן הצדק".

5.מאידך טען ב"כ המשיב כי שעות ספורות לאחר האירוע נשוא כתב האישום, המתלונן ומספר אנשים מבני משפחתו, תקפו את המשיב, כאשר החלטת העוררת לסגור את התיקים כנגדם, משמעה אכיפה בררנית.

ביהמ"ש קמא החליט לאחר שעיין בחומר גופו, ערך את האיזון הראוי, כאשר העוררת לא הצביעה על פגם משפטי בהחלטה זו.

דיון: