מדינת ישראל נ' רגבי

פסק דין

ביום 14.11.11 הגישה המערערת ערעור על קולת העונש שנגזר על המשיב ביום 3.10.11 לאחר שהורשע בנהיגה במהירות מופרזת בדרך עירונית ונידון לפסילה לתקופה של 4 חודשים (בניכוי הפסילה המינהלית של 30 יום) וקנס בסך 800 ₪ (עפ"ת 24752-11-11).

ביום 29.1.12 הגישה המערערת ערעור נוסף על קולת העונש שנגזר על המשיב ביום 14.12.11, לאחר שהורשע פעם נוספת בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת בדרך עירונית והפעם נידון לפסילה בפועל לתקופה של חודשיים בניכוי הפסילה המינהלית ול-3 חודשי פסילה על תנאי למשך חודשיים.

ומעשה שהיה כך היה: ביום 3.10.11, התקיים הדיון בפני כב' השופט א' טננבוים בהעדרו של המשיב. בית המשפט הרשיע את המשיב והתובע דרש להטיל עליו עונש של פסילה בפועל לתקופה שלא תפחת מ-12 חודשים, פסילה על תנאי וקנס ובית המשפט גזר את עונשו כאמור לעיל.

מתברר, כי לאחר שניתן פסק הדין, הגיע ב"כ המשיב וביקש להציג תמונות שיוכיחו לבית המשפט שסידורי התמרור במקום אינם תקינים. בהליך שלא הובהר די צורכו (נטען שהתובעת לא נכחה בדיון), החליט בית המשפט שגזר הדין יישאר בעינו וכי ב"כ המשיב יוכל להגיש תוך 45 יום אישורים לביסוס טענתו. כמו כן, הורה בית המשפט למשיב להפקיד את רישיונו תוך 45 יום.

ב"כ המשיב הגיש בקשה לביטול גזר הדין וזאת לאחר שצירף תמונות לביסוס טענתו לפיה המשיב לא יכול היה להבחין בתמרור האזהרה בדבר מהירות הנסיעה המותרת במקום.

ביום 14.12.11 התקיים דיון בבית המשפט לתעבורה בפני כב' השופט א' טננבוים ובתשובת הסנגור בשם הנאשם צוין "מודה ומציג תמונות".

באותו מעמד, הרשיע בית המשפט את המשיב על פי הודאתו בכל העובדות הנטענות בכתב האישום. התקיים טיעון לעונש, בה ציין התובע, כי המשיב נוהג משנת 2009 וכי לחובתו 2 עבירות של מהירות.

בנוסף הפנה לפסק דין בו הוטלה פסילה ארוכה במקרה דומה.

בטיעוניו לעונש, הציג ב"כ המשיב תמונות כדי לבסס את טענתו, כי מדובר "בקטע בעייתי". בנוסף טען, כי המשיב "חשב שמדובר ב-90 קמ"ש". באותו מעמד, נכתב גזר הדין בו ציין בית המשפט, כי "לכל הדעות נסע הנאשם מהר ואין זו פעם ראשונה". כמו כן, הפנה בית המשפט את ב"כ המשיב לממונה על הסדרי תנועה בעיריית ירושלים כדי לשפר את איכות התמרור המוצב במקום.

בסוף גזר הדין, ציין בית המשפט, כי הוא מבטל את פסק הדין מיום 3.10.11 והטיל על המשיב פסילה לתקופה של חודשיים בניכוי הפסילה המינהלית וכן פסילה על תנאי לתקופה של 3 חודשים.

כאמור, הגישה המערערת ערעור הן על גזר הדין הראשון והן על גזר הדין השני ובסופו של יום נדונו, שני הערעורים במאוחד.

המערערת הלינה בין היתר, על ההליך "המוזר" שהתנהל בבית המשפט קמא, אשר רק לאחר מתן גזר הדין השני מצא בית המשפט קמא לנכון לבטל את פסק הדין הראשון.

לטענת המערערת, הדבר נעשה שלא בהסכמתה ומבלי שבית המשפט נימק כלל מדוע ביטל את פסק הדין הראשון.

לגופו של עניין, טענה המערערת, כי מדובר בנהג חדש, הנוהג רק משנת 2009 וכבר הספיק לצבור שתי הרשעות בגין נהיגה במהירות מופרזת, כאשר במקרה הנוכחי, מדובר ב-65 קמ"ש מעל המותר בשטח עירוני בשעת בוקר.

המערערת הזכירה מספר פסקי דין, לרבות של בית משפט זה, בהם הוטלו עונשים חמורים הרבה יותר בגין נהיגה במהירות מעין זו.

ב"כ המשיב טען, כי אומנם איחר לדיון הראשון והגיע לאחר שהמשיב נידון בהעדרו. אך, לדבריו, בית המשפט קמא איפשר לו להגיש בקשה פורמאלית לקיום דיון נוסף וכך אכן נעשה וזאת מבלי לבטל את גזר הדין ואת ההרשעה מאותו בוקר.

ב"כ המשיב טען, כי בית המשפט קמא התרשם מהתמונות שהוצגו לו, כי יש פגם ואי בהירות לגבי הצבת התמרור שהיה במקום וכי אין עונשין אלא אם כן מזהירין. בנוסף, טען, כי התובע שהופיע בדיון השני, הסכים לעונש שניתן על ידי בית המשפט.

אפשרתי לב"כ המערערת לבדוק טענה זו, לשוחח עם התובע שהופיע בתיק בערכאה קודמת ואכן, הוגשה הודעה בכתב, לפיה לא הובעה כל הסכמה מצד התובע שהופיע בתיק וכי מדובר בנסיבות יוצאות דופן ונדירות "ומן הסתם היה התובע זוכר לו הייתה ניתנת על ידו הסכמה".

אכן, מדובר בהליך לא ראוי שהתנהל בפרוצדורה מוזרה.