מדינת ישראל נ' קרקי (במעצר)

גזר-דין

1.בהכרעת-דין מיום 2.12.13 הורשע הנאשם באישום הראשון בעבירות שוד – לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק); ובאישום השני בעבירות כניסה למקום מגורים – לפי סעיף 406(א) לחוק, וגניבה – לפי סעיף 384 לחוק. ההרשעה באישום השני הייתה על-פי הודאתו של הנאשם שנמסרה בפתח פרשת ההגנה, וההרשעה באישום הראשון ניתנה לאחר שמיעת ראיות. במסגרת הכרעת-הדין, זוּכה הנאשם משתי עבירות שוד נוספות שהואשם בהן באישומים שלישי ורביעי. הזיכוי באישום השלישי בא בעקבות הודעת המאשימה, לפיה היא אינה מבקשת להרשיע את הנאשם באישום זה מחמת חולשת הראיות. הזיכוי באישום הרביעי היה לגוף העניין, לנוכח קביעתי כי אשמתו של הנאשם באישום זה לא הוכחה, זאת בין-השאר מחמת אי-העדתו של המתלונן – שנבצר ממנו למסור עדות מחמת מצבו הרפואי.

2.באישום הראשון הורשע הנאשם בעבירת שוד שבוצעה ביום 28.2.10 כלפי קשישה. במועד האמור הגיע הנאשם לביתה של המתלוננת, ילידת 1935, שסובלת מנכות ואשר נסתייעה באותה עת בקביים בעקבות ניתוח שעברה. באותו יום שהתה בבית גם נכדתה של המתלוננת. הנאשם הגיע יחד עם אחר לחצר ביתה של המתלוננת, הציע לרכוש שני מקררים שניצבו בחצר וסיכם עם המתלוננת לקנותם תמורת סך של 900 ₪. הנאשם שאל את המתלוננת אם יש לה עודף מ-1,000 ₪, וזו השיבה בחיוב והוציאה שטר של 100 ₪ ממעטפה שהחזיקה במטבח. בשלב זה הגיעה הנכדה למטבח, הנאשם ביקש לשתות מים והמתלוננת הגישה לו בקבוק מים וכוס. כאשר ניגשה המתלוננת להביא סמרטוט לשם ניקוי המקררים, זאת לבקשת הנאשם, נטל הלה את המעטפה שבה היה הסכום של 100 ₪ והכניסה לכיסו. בשלב זה, צעקה הנכדה למתלוננת כי הנאשם גנב, ותפסה את הנאשם מאחור במותניו, תוך אחיזה במעילו. בתגובה, הניף הנאשם מרפקו לאחור ופגע באפה של הנכדה. בעת שניסה להימלט מהדירה, עמדה המתלוננת בדרכו וניסתה לתפסו, או-אז, דחף אותה הנאשם והפילה על הרצפה. בכל הנוגע לאישום זה, חל שינוי בגרסת הנאשם בשלב מאוחר של המשפט – בפרשת ההגנה, עת הודה בביצוע עבירות של כניסה למקום מגורים וגניבה, אך כפר בביצועה של עבירת שוד – לפי סעיף 402(א) לחוק. בהכרעת-הדין הורשע הנאשם בעבירת שוד, לאחר שנקבעו ממצאים על-יסוד עדויותיהן של המתלוננת ונכדתה על האלימות שננקטה כלפיהן, אגב דחיית גרסתו של הנאשם לפיה לא פגע במי מהשתיים בעת יציאתו מהדירה.

3.באישום השני הורשע הנאשם, על-פי הודאתו שנמסרה לאחר שמיעת ראיות התביעה, בעבירות של כניסה למקום מגורים וגניבה. על-פי עובדות האישום השני, ביום 7.3.10 נכנס הנאשם לדירתם של זוג קשישים, המתלונן והמתלוננת, ילידי 1925, בעת שהמתלונן שכב בסלון ביתו כשהוא מסתייע במכונת חמצן. הנאשם נכנס לדירה מבעד לדלת הפתוחה. הוא ביקש מהמתלוננת לשתות מים, והמתלוננת הגישה לו כוס שתייה. בהמשך, הציע הנאשם למתלונן כסף לרכישת תרופות, והמתלונן השיב כי יש לו כסף ואינו זקוק לתמיכה כספית. בשלב זה, ביקש הנאשם מהמתלונן להראות לו כמה כסף יש ברשותו. המתלונן הוציא את ארנקו ומסר אותו למתלוננת, בכדי שזו תראה אותו לנאשם. או-אז, חטף הנאשם את הארנק מידיה של המתלוננת ונמלט מן הדירה. בארנק היו אלפי שקלים – קצבת הנכות וכספי הביטוח של המתלונן.

4.כאמור, הנאשם הודה בסיום פרשת התביעה במרבית עובדות האישום הראשון ובכל עובדות האישום השני, זאת לאחר שנשמעו עדויות המתלוננות בשני האישומים והובאו ראיות על מציאת דגימת DNA של הנאשם בשתי הדירות. יצוין, כי העבירות הנדונות באישום הראשון והשני נעברו בשנת 2010, אך נחשפו על-ידי המשטרה רק בשנת 2012, עם מעצרו של הנאשם בגין העבירות הנוספות, שמהן זוּכה בסופו של יום.

5.הנאשם הִנו יליד 1979, נשוי ואב לשתי בנות. לחובתו עשרים עבירות קודמות, רובן עבירות רכוש ואלימות, שעליהם נתן את הדין עד היום בתשעה הליכים משפטיים נפרדים, החל משנת 1997, ואשר בגין חלק מהן נידון בעבר לעונשי מאסר בפועל. בשנת 2001 נידון הנאשם בגין עבירות של פריצה לרכב ל-11 חודשי מאסר בפועל. שנה לאחר מכן נגזר דינו של הנאשם בגין עבירות של דרישת נכס באיומים, גניבה, וגניבה כדי לגנוב – לשנת מאסר בפועל. בשנת 2005 הושת על הנאשם מאסר בפועל לתקופה של 17 חודשים בעקבות הרשעתו בעבירה נוספת של תקיפה לשם גניבה. שנה אחר כך, הוטל על הנאשם מאסר בפועל לתקופה של ארבעה חודשים בגין שתי עבירות גניבה ועבירה של תקיפת שוטר. בשנת 2008 נידון הנאשם בגין עבירת גניבה למאסר בפועל לתקופה של שלושה חודשים. הרשעתו האחרונה של הנאשם היא מיום 4.7.10, בת"פ 9524/08 בבית-משפט השלום בירושלים, בגדרה הוטלה עליו תקופת מאסר כוללת של 20 חודשים, בגין עבירה של התפרצות לדירת מגורים ועבירה של החזקת סמים לצריכה עצמית, זאת אגב הפעלה של שלושה מאסרים על-תנאי שהיו תלויים ועומדים נגדו. ערעור שהגיש הנאשם לבית-משפט זה נדחה ביום 8.12.10 (עפ"ג 31305-08-10). יצוין, כי בעת הדיון בערעור בתיק האחרון, ביום 8.12.10, הצהיר הנאשם באוזני בית-המשפט כי היה ב"מעצר בית" במשך 24 חודשים, תיקן את דרכיו ובכוונתו להמשיך להשתקם. עם מתן הכרעת-הדין בתיק שלפנינו, נתחוור כי העבירות שבהן הורשע הנאשם, אשר נעברו בחודשים פברואר ומארס 2010, בוצעו בשעה שהיה על הנאשם להימצא בחלופת מעצר בתנאי "מעצר בית" בבית הוריו, בהתאם להחלטה שניתנה בבית-משפט השלום בירושלים (בב"ש 16967/08 בת"פ 9524/08).

6.בפרשת גזר-הדין העידו אחיו של הנאשם יוסף קרקי, ורעייתו של הנאשם אולה קרקי. האח ציין, כי בשנת 2010 ניסו בני המשפחה לסייע לנאשם להשתקם, אך מאמצם לא צלח. הוא הצהיר, כי בכוונתו לקחת את הנאשם תחת חסותו, לדאוג להעסקתו ולפעול לשיקומו. רעייתו של הנאשם העידה על הקשיים שלה ושל בנותיה כתוצאה מהניתוק מהנאשם. היא ציינה, כי בעבר עבד הנאשם במאפיה וכן בעבודות מזדמנות, והביעה תקווה כי הוא ישוב במהרה למשפחתו.

7.ב"כ המאשימה הדגישה בטיעוניה לעונש את חומרת העבירות ונסיבות ביצוען. היא סברה, כי מתחם הענישה ההולם בגין עבירת השוד הנדונה באישום הראשון, נע בין ארבע שנות מאסר לשמונה שנות מאסר, ובאשר לעבירות של התפרצות וגניבה, עומד המתחם על תקופה שבין שנת מאסר לשלוש שנות מאסר. היא עמדה על חומרת נסיבות ביצוע העבירות; ובכללן – החלטתו של הנאשם לפגוע ברכושם ובביטחונם האישי של קשישים – שהִנם אוכלוסיה מוחלשת, ביצוע המעשים תוך תכנון מוקדם ואגב כניסה באמתלה לבתיהם של המתלוננים, ונטילת הכסף תוך ניצול העובדה שהמתלוננים יתקשו להגן על עצמם ועל כספם. כן הדגישה ב"כ המאשימה, כי בנוסף לנזק הרכושי, פגעו המעשים גם בביטחונם האישי של המתלוננים; ובעבירת השוד – אף נפגעה המתלוננת הקשישה שהוטחה על הרצפה, ובדרך נס לא נגרמה לה פגיעה של ממש, חרף גילה המתקדם. באשר לעונש המתאים שיש להטיל על הנאשם, בתוך מתחמי הענישה ההולמים, טענה ב"כ המאשימה כי הוא מצוי ברף העליון של שני המתחמים שצוינו על ידה, וכי ראוי להטיל על הנאשם עונשים מצטברים בגין שני האישומים; זאת לנוכח עברו הפלילי המכביד בעבירות רכוש ואלימות, וביצוען של העבירות בתקופה שהיה עליו לשהות בחלופת מעצר בתנאי "מעצר בית".

8.ב"כ הנאשם טען כי נסיבות ביצוע עבירת השוד מצויות ב"רף הנמוך ביותר" במדרג החומרה של עבירה זו, ואף "נושקות" לעבירת הגניבה או לעבירת תקיפה לשם גניבה; זאת הואיל והאלימות הייתה מינורית יחסית, והתבטאה בדחיפת הנאשם את המתלוננת בכדי לאפשר לו להימלט, בשעה שהמתלוננת נעמדה בפתח הבית ותפסה בבגדיו. בנוסף טען הסנגור, כי העבירות בוצעו על-רקע התמכרותו של הנאשם לסמים; וכי למרות שנפגעי העבירה היו קשישים, הנאשם בחר בהם באקראי, ללא תכנון מוקדם. הוא גרס, כי מתחם העונש ההולם בגין העבירות שבשני האישומים נע בין שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות לבין שנה וחצי מאסר בפועל. בכל הנוגע לעונש המתאים, בתוך מתחם העונש ההולם, סבר ב"כ הנאשם כי ניתן להסתפק במאסר שיחפוף את תקופת המעצר בת 15 החודשים; זאת בהתחשב בנסיבותיו האישיות של הנאשם, בנטילת אחריות על מעשיו, וכן בעובדה שבסופו של יום זוּכה הנאשם משתי עבירות שוד נוספות שיוחסו לו. כן ביקש הסנגור להתחשב בעניין קביעת העונש המתאים בטענת הנאשם לפיה נגמל מהתמכרותו לסמים קשים – התמכרות שעמדה ביסוד ביצוע העבירות. בהקשר זה ציין הנאשם, במסגרת דבריו האחרונים לעניין העונש, כי אינו משתמש בסמים מזה כשלוש שנים, וכי בתקופת מעצרו הנוכחי השתלב בתחילתו של הליך גמילה בין כותלי הכלא. בנוסף הביע הנאשם צער וחרטה על מעשיו, ביקש סליחה מהמתלוננים, וכן הצהיר כי בכוונתו "לפתוח דף חדש" עם שחרורו מן הכלא ולתפקד כאיש משפחה.

9.בהתאם לתיקון 113 לחוק, על בית-המשפט לקבוע בגזר-הדין את מתחם העונש ההולם, זאת לאור העיקרון המנחה והנסיבות הקשורות בביצוע העבירה; ובהמשך – לגזור את העונש המתאים לנאשם במסגרת מתחם הענישה ההולם, תוך התייחסות לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, זאת אגב אפשרות לסטות מהמתחם בנסיבות חריגות שצוינו בחוק.

על-פי התיקון האמור לחוק, במקרה שבו הורשע נאשם בכמה עבירות, על בית-המשפט לקבוע האם הן מהוות אירוע אחד או כמה אירועים נפרדים. אם מדובר באירוע אחד, על בית-המשפט לקבוע מתחם ענישה לאירוע כולו, ולגזור עונש כולל לכל העבירות הקשורות לאותו אירוע. ואולם, ככל שבית-המשפט מוצא, כי בעבירות שבהן הורשע הנאשם מדובר בכמה אירועים, יש לקבוע מתחם ענישה הולם לכל אירוע בנפרד, ולאחר מכן לגזור עונש נפרד לכל אירוע, אגב התייחסות לשאלה האם העונשים ירוצו בחופף או במצטבר, או שמא להשית עונש כולל לאירועים כולם (ע"פ 8641/12 מוחמד סעד נ' מדינת ישראל (5.8.13), פִסקה 22 לפסק-דינו של כב' השופט סולברג).

מתחם הענישה נקבע בהתאם לעקרון ההלימה, וביישומו מביא בית-המשפט במניין שיקוליו את הערך החברתי שנפגע בביצוע העבירה, את מדיניות הענישה הנהוגה ואת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.

10.תחילה אדון במתחם הענישה ההולם בגין עבירת השוד נושא האישום הראשון. בעבירת השוד גלומים שני ערכים חברתיים מוגנים: האחד – שמירה על קניינו של אדם, והשני – ההגנה על גופו של אדם, חירותו וכבודו. בעבירה זו קבע המחוקק עונש חמור למי שפוגע ברכושו של אדם, כאשר הפגיעה ברכוש נעשית אגב אלימות או איום באלימות, זאת תוך מתן משקל מוגבר לשני הערכים החברתיים האמורים המצטרפים זה לזה. העונש המֵרבי שנקצב בצד העבירה עומד על 14 שנות מאסר. בענייננו קיים היבט מחמיר בביצוע עבירת השוד כלפי קשישה. בית-המשפט העליון הדגיש, לא אחת, את הצורך בהטלת עונשים מחמירים ומרתיעים על מבצעי שוד, הבוחרים להם לקורבנות את חסרי הישע שבחברה, ביניהם קשישים ובעלי מוגבלויות, מתוך הנחה שהללו יהיו "טרף קל" ויתקשו להתנגד למעשים (ע"פ 2163/05 אלייב נ' מדינת ישראל (12.12.05); ע"פ 5213/06 וונדמו נ' מדינת ישראל (9.5.07); וע"פ 6202/10 מדינת ישראל נ' ישראילוב (15.3.11)). כן הדגישה הפסיקה, כי בנוסף לפגיעות הגופניות והרכושיות בעבירות שוד – בכלל, ושוד נגד חסרי ישע וקשישים – בפרט, מסבות העבירות פגיעה בביטחונם האישי של הקורבנות, ושל קבוצות שלמות, אשר חשות כי אין עוד מקום מבטחים שבו יוכלו להתקיים בכבוד וללא חשש מפגיעות בגופם וברכושם (ע"פ 5931/11 דוד עבדולייב נ' מדינת ישראל (22.10.12)).

לצורך קביעת מתחם העונש ההולם בגין עבירת השוד, יש לבחון, בין-השאר, את הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. בענייננו עיקר החומרה מתבטאת בביצוע השוד כלפי קשישה, תוך כניסה לביתה באמתלה, והכל מתוך רצון לנצל את חולשתה על-רקע גילה המתקדם ומגבלותיה הגופניות. בהתחשב בעקרון ההלימה שבענישה, בפגיעה בערכים המוגנים שביסוד העבירה הנדונה, בנסיבות ביצוע העבירה שתוארו בפסקה 2 לעיל, וברמת הענישה הנהוגה – סבורני כי מתחם הענישה ההולם בגין עבירת השוד שבאישום הראשון נע בין שנתיים וחצי לבין חמש וחצי שנות מאסר.

11. מכאן למתחם הענישה ההולם בגין העבירות של כניסה למקום מגורים וגניבה, נושא האישום השני. על חומרתן של עבירות כניסה למקום מגורים וגניבה מתוכו, כמו-גם עבירות התפרצות למקום מגורים וגניבה, עמדה הפסיקה, לא אחת, בציינה כי העבירות פוגעות בסדרי החברה, וכן בזכויותיהם היסודיות של יחידיה, בשל החדירה לרשות הפרט והפגיעה הקניינית; וכי בנסיבות מסוימות, הן עלולות לגלוש לאלימות ולסכן את ביטחון האדם וביטחון הציבור (בש"פ 3453/05 ארז אברג'יל נ' מדינת ישראל (19.4.05); ובש"פ 2911/08 רמי שוקרון נ' מדינת ישראל (10.4.08)). על-רקע האמור, הדגיש בית-המשפט העליון את הצורך בהחמרה בענישה בעבירות האמורות, שהיו למכת מדינה, בציינו שיש להציב רף עונשי גבוה, שיספק הגנה משמעותית ויעילה לביטחונם של אזרחים תמימים, ואשר יעניק משקל הולם למחיר הנפשי ולצער המוסבים לנפגעי העבירה בשל החדירה לפרטיותם (רע"פ 10551/09 יורובסקי נ' מדינת ישראל (7.1.10); וכן ראו: רע"פ 1708/08 מרדכי לוי נ' מדינת ישראל (21.2.08)).

בבוא בית-המשפט לקבוע את מתחם הענישה ההולם בגין עבירות הכניסה למקום מגורים וגניבה שבאישום השני, יש להתחשב בערכים החברתיים שנפגעו מביצוע העבירה – הפגיעה בזכויות היסודיות של נפגע העבירה, בשל החדירה לרשות הפרט והפגיעה הקניינית, כמו-גם הפגיעה בביטחון הציבור ובביטחונו האישי של הפרט, כאמור לעיל. לכך יש להוסיף את מיהות נפגעי העבירה – זוג קשישים, אחד מהם מרותק למכשיר חמצן, השייכים לקבוצה מוחלשת באוכלוסיה, ולניצול הנאשם את מצבם של בני הזוג לשם ביצוע העבירות. היבט מחמיר נוסף הוא הכניסה לדירת מגורים, בשעה שבעלי הבית שוהים במקום; שכן, בנסיבות אלו, האימה המוטלת על נפגעי העבירה הִנה מוגברת, ואף קיים חשש מגלישת האירוע לאלימות. בהתחשב בעקרון ההלימה שבענישה, בפגיעה בערכים המוגנים שצוינו לעיל, ברמת הענישה הנהוגה ובנסיבות ביצוע העבירות המפורטות בפסקה 3 לעיל – סבורני כי מתחם הענישה ההולם בעבירות הנדונות באישום השני עומד על מאסר בפועל הנע בין שנה לבין שלוש שנים.

12.באשר לגזירת העונש המתאים לנאשם בתוך מתחמי הענישה ההולמים שצוינו לעיל, יש להתחשב גם בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה. בענייננו, יש להביא בחשבון לחומרה את עברו הפלילי המכביד של הנאשם, בין-השאר בעבירות רכוש ואלימות; את כישלון ההרתעה בעונשי המאסר הממושכים שהוטלו עליו בעבר, פעם אחר פעם; ואת ביצוע העבירות בשעה שהתנהלו נגדו הליכים פליליים בגין עבירת התפרצות, והיה עליו להימצא ב"מעצר בית" במסגרת תנאי השחרור בערובה שנקבעו על-ידי בית-המשפט. לקולא, יש להתחשב בנסיבותיו האישיות של הנאשם, שצוינו על-ידי הסנגור, ובכללן התמכרותו לסמים שעמדה ביסוד ביצוע העבירות; בנטילת אחריות למעשיו באישום השני, אם כי ההודאה באישום זה נמסרה בשלב מאוחר – לאחר תום שמיעת ראיות התביעה; בקבלת האחריות החלקית באישום הראשון, למרות שגם זו נעשתה בתום פרשת התביעה; בכך שבסופו של יום זוּכה הנאשם משתי עבירות שוד שיוחסו לו בשני אישומים נוספים; בהצהרתו של הנאשם כי החליט "לפתוח דף חדש" בחייו, וכי השתלב בתחילתו של הליך גמילה בין כותלי הכלא; וכן בעובדה שהלה היה נתון במשך 15 חודשים במעצר, בתנאים מכבידים מתנאי מאסר.

בהתחשב במכלול הנסיבות, החלטתי להטיל על הנאשם עונש אחד בגין העבירות שבשני האישומים.

13.על-יסוד האמור לעיל, ובהתחשב במכלול טיעוני הצדדים לחומרה ולקולא, אני דן את הנאשם כדלהלן: