מדינת ישראל נ' קסה

בפני

שופט חגי טרסי

הכרעת דין

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות תקיפה, איומים והחזקת סכין – עבירות על סעיפים 379, 192 ו- 186(א) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "החוק"). על פי עובדות כתב האישום, ביום 17.3.06, בסמוך לשעה 00:30, פגש הנאשם במתלוננת, בסמוך לתחנת מוניות בשדרות בנימין בנתניה, בהיותו בגילופין. הוא החל לדבר עמה ובהמשך קילל וגידף אותה, דרש ממנה להוריד את הכיסוי שעל גופה ואמר לה: "תורידי לפני שאני מזיין אותך בתחת... כוס אמא שלך". כמו כן סטר הנאשם פעמיים בפניה של המתלוננת ואף איים עליה בכך ששלף סכין וכיוון אותה לעברה.

במענה שמסר לכתב האישום אישר הנאשם כי פגש באותו לילה במתלוננת כשהוא בגילופין, אך טען כי גם המתלוננת הייתה שתויה וכי היו ביניהם חילופי דברים וקללות גרידא, ללא כל מעשה תקיפה או איום. אציין כבר עתה, כי לאחר שנתתי דעתי למכלול הראיות שהובאו בפני, לא נותר בליבי כל ספק כי האירועים המתוארים בכתב האישום אכן התרחשו בפועל, כמתואר בדברי המתלוננת. לפיכך, החלטתי להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו. להלן יובאו נימוקיי.

גרסת המתלוננת:

העדות המרכזית מטעם התביעה הייתה עדות המתלוננת, כאשר בנוסף לה העידו שניים משוטרי הסיור שהיו מעורבים באירוע, ואשר לדבריהם אתייחס במידת הצורך, תוך כדי ניתוח עדויות המתלוננת והנאשם. מטבע הדברים, התמקד הדיון בדבריה של המתלוננת ובמהימנות גרסתה, ולעיוני הוגשו גם ההודעות שמסרה במשטרה בסמוך לאחר האירוע. כבר בפתח הדברים אציין כי מצאתי את עדותה אמינה ביותר. ניתן היה להתרשם כי למרות הזמן הרב שחלף מאז האירוע, כשש שנים תמימות, הותיר בה המקרה רושם עמוק. התיאור שמסרה היה "חי", מפורט ומלווה בתנועות המחשה טבעיות שהעידו על אותנטיות דבריה. אותות האמת ניכרו לאורך כל עדותה השוטפת, ולא מצאתי כל בסיס לטענה כי הפלילה את הנאשם על לא עוול בכפו. במסקנתי זו אינני מתעלם מהקשיים המסוימים שהודגשו על ידי ב"כ הנאשם בסיכומיה, אך אין לי ספק כי ככל שקיימות סתירות או אי דיוקים בדבריה, מדובר אך ורק בתולדה של חלוף הזמן ולא בקשיים מהותיים הפוגמים במהימנותה. אתייחס כעת לדברים ביתר פירוט.

עדותה של המתלוננת התמקדה בשני נושאים מרכזיים: תיאור האירוע עצמו והרקע להיכרותה עם הנאשם ומשפחתו, רקע אשר לטענת הנאשם הביא להחלטתה להפלילו על אף שלא ביצע עבירה כלשהי.

באשר לאירוע עצמו, מסרה המתלוננת כי באותו לילה יצאה מאירוע של בני העדה האתיופית, אליה משתייכים המתלוננת והנאשם כאחד. היא פנתה אל תחנת המוניות הסמוכה, על מנת לשוב לביתה במונית, כשבידה 5 ₪ עבור הנסיעה. בתחנת המוניות פגשה את הנאשם, אשר היה שיכור לגמרי, והוא פנה אליה ודרש כסף לנסיעה. המתלוננת השיבה כי בידה 5 ₪ בלבד, אך הנאשם טען כי היא שומרת כסף בחזייה. המתלוננת הייתה לבושה בלבוש לבן חגיגי ומסורתי של בני העדה האתיופית והנאשם אמר לה כי היא נראית דתיה אך למעשה היא זונה. הוא דרש ממנה להסיר את הצעיף הלבן שלבשה ולהוציא כסף מחזייתה. המתלוננת אמרה שאין לה עוד כסף והנאשם קילל אותה "כוס אמא שלך" ו- "אני אזיין בתחת שלך". כמו כן הכה הנאשם בפניה וכן חבט בידה, וגרם לכסף שאחזה ליפול ארצה.

עוד טענה המתלוננת כי הנאשם איים לדקור אותה. לדבריה, הנאשם התכופף, שלף סכין שהייתה חבויה בגרביו ואמר לה שידקור ויהרוג אותה. את הסכין תיארה המתלוננת במילים: "משהו לבן, נוצץ, נראה לי מקופל... זה סכין שסוגרים אותה...". לאחר מכן התקשרה המתלוננת למשטרה מטלפון ציבורי והנאשם ניגש אליה וסטר לה פעם נוספת. עוברי אורח נוספים ממוצא אתיופי ששהו במקום התערבו במתרחש והכניסו את הנאשם למונית שעזבה את מקום האירוע בטרם הגיעו השוטרים. בהמשך, זיהתה המתלוננת בוודאות את הנאשם בתחנת המשטרה, לאחר שיצאה מחקירה והבחינה בו בדרך מקרה בחדר המעוכבים.

כאמור מסרה המתלוננת שתי הודעות במהלך חקירת המשטרה. תחילה מסרה עוד בליל האירוע, בשעה 00:50, הודעה ראשונית קצרה, אשר נגבתה על ידי הסייר שפגש בה בשטח וליווה אותה לתחנה. בהודעה זו, נ/1, ציינה כי בתחנת המוניות פנה אליה בחור ממוצא אתיופי, קילל אותה, סטר לה וניסה לדקור אותה בסכין ששלף מתוך אחת מגרביו. כמו כן מסרה תיאור של מבנה גופו ובגדיו של התוקף. עוד באותו יום, בשעות אחר הצהריים, מסרה המתלוננת את הודעתה הנוספת – נ/2. זו הפעם מדובר היה בהודעה ארוכה ומפורטת, אשר בה תיארה המתלוננת את האירועים לפרטי פרטים. עיון בהודעה זו מגלה כי היא כוללת את מרבית הפרטים והנתונים אותם מסרה המתלוננת בעדותה בבית המשפט כמפורט לעיל, ולאור העובדה שנמסרה סמוך לאחר האירוע ולא רק בחלוף 6 שנים, היא אף מפורטת ובהירה יותר. מכל מקום, שתי ההודעות שמסרה במשטרה תואמות לעדותה בבית המשפט, והפערים המסוימים שקיימים בכל זאת, אינם מהותיים בעיני.

המדובר בכך שבהודעותיה במשטרה לא הזכירה המתלוננת את אותה סטירה נוספת שתיארה בעדותה, אשר אירעה בשלב שבו התקשרה למשטרה מהטלפון הציבורי. כמו כן, באשר לאיום בסכין, טענה המתלוננת ב-נ/1 כי הנאשם ניסה לדקור אותה בסכין, ב-נ/2 מסרה כי שלף את הסכין והתקרב אליה ואילו בעדותה בפני לא זכרה כיצד נהג בסכין, אך טענה לראשונה כי איים מילולית לדקור אותה. יחד עם זאת הבהירה המתלוננת כי בהחלט ייתכן כי אינה זוכרת את ההתנהלות סביב הסכין במדויק, עקב חלוף הזמן, ואכן נראה כי פערים אלה, אשר הנם בגדר ניואנסים, אינם פוגעים במהימנות גרסתה, שבבסיסה נותרה ללא שינוי ומעידה על שליפת סכין ושימוש מאיים בו כלפיה.

כזכור טען הנאשם כי המתלוננת עצמה הייתה שתויה, אך המתלוננת הבהירה בעדותה כי היא אינה שותה כלל אלכוהול ואף לא שתתה באותו ערב. לא הובאה כל ראיה הסותרת גרסתה זו. השוטר שפגש בה לא הזכיר מאפיין מעין זה בדו"חות שערך או בהודעה שגבה ממנה, ודבריה באותן הודעות היו סדורים ומפורטים, באופן שאינו מתיישב בדרך כלל עם מצב של שכרות. המתלוננת מסרה לאורך כל הדרך גרסה אחידה, הגיונית ומפורטת, אשר אף מתיישבת עם מצבו של הנאשם, המאשר כי שתה לשוכרה באותו ערב, ונתמכת בהתנהגותו המפלילה הן כשעוכב על ידי השוטרים והן כשנחקר ושלל באופן שקרי כל מגע או היכרות עם המתלוננת. לפיכך, אין לי כל ספק כי האירועים אכן התרחשו באופן המתואר על ידי המתלוננת.

נושא נוסף שנדון בהרחבה במהלך עדות המתלוננת נגע כאמור בטיב ההיכרות המוקדמת בינה לבין הנאשם ובני משפחתו. נושא זה הנו בעל חשיבות לנוכח טענת הנאשם כי הסיבה להגשת התלונה הייתה רצון לנקום באחד מאחיו לאור סכסוך קודם בינו לבין המתלוננת. מכל מקום, בהודעה נ/1 מסרה המתלוננת כי התוקף מוכר לה וכי היא תוכל לזהותו. היא אף מסרה כי הוא מתגורר ברח' בן צבי בנתניה, אך היא אינה יודעת את שם משפחתו. במסגרת ההודעה הבאה - נ/2 - מסרה כבר המתלוננת גרסה מפורטת יותר לגבי טיבה של ההיכרות הקודמת וסיפרה כי כשנתיים קודם לאירוע טען הנאשם כי היא גנבה ממנו תכשיט זהב וכי בעקבות זאת התרחש עימות במהלכו איים עליה הנאשם, ואביו התרגז עליו עקב כך. כמו כן ציינה כי דודו של הנאשם ביקש בעבר לצאת עמה, ואילו היא לא הייתה מעוניינת והגישה מספר תלונות נגד אותו דוד. יחד עם זאת ציינה כי בינה לבין הנאשם אין קשר של ממש וכי היא מכירה אותו אך ורק כבן המשפחה המתגורר בשכנות אליה. על הסברים אלה חזרה גם בעדותה בבית המשפט.

במסגרת החקירה הנגדית, עומתה המתלוננת עם האפשרות כי טעתה בזיהוי הנאשם וסברה בטעות כי פגשה באחד מאחיו, המכונה דני. על פי גרסת ההגנה, שנשמעה בהמשך מפי הנאשם ומפיה של אחת מאחיותיו, דני, ולא הנאשם, הוא שהיה מעורב באותה פרשה קודמת שעניינה גניבת שרשרת הזהב. בהקשר זה, הפנתה ב"כ הנאשם לכך שבהודעה המפורטת נ/2, בה תיארה המתלוננת את טיב ההיכרות הקודמת בינה לבין הנאשם, ציינה המתלוננת לאורך כל הדרך כי שמו של התוקף הנו "דני". כשהוצגה עובדה זו בפני המתלוננת, הסבירה כי בפרק הזמן שחלף בין שתי ההודעות שמסרה במשטרה, ניסתה לברר את זהות התוקף, וכששאלה את השכנים מה שמו של אותו בחור המתגורר בשכונה ונוהג לשתות לשוכרה, מסרו לה כי שמו דני.

כאן המקום לציין כי על פי המידע שהובא בפני, בהחלט ייתכן כי גם אותו דני, אחיו של הנאשם, נהג לשתות לשוכרה, כך שההסבר שמסרה המתלוננת בהחלט מתקבל על הדעת. יחד עם זאת, לאור מכלול הנתונים שהובאו, אינני יכול לשלול את האפשרות כי המתלוננת אכן סברה במהלך האירוע עצמו כי מדובר בדני ולא בנאשם. אפשרות זו מתקבלת על הדעת לא רק בשל השימוש שעשתה בשמו של דני ב-נ/2 אלא גם מהדמיון הפיזי הרב בין הנאשם לאחיו, דמיון עליו העידה המתלוננת עצמה, אשר סיפרה על אירוע מהתקופה האחרונה בו פנתה בדברים אל אחד מאחיו של הנאשם כשהיא סבורה שמדובר בנאשם עצמו. כמו כן, כשמסרה ב-נ/1 הערכה של גיל התוקף, מסרה טווח גילים צעיר יחסית אשר אינו תואם לגילו של הנאשם, ולטענת הנאשם ואחותו תואם יותר לגילו של אותו דני. בנוסף, טענו כאמור עדי ההגנה כי באירוע שרשרת הזהב היה מעורב דני, ולא הנאשם, ומדבריה של המתלוננת קשה היה להבין האם היא שוללת אפשרות זו מכול וכול.

הנה כי כן, בהחלט ייתכן כי המתלוננת סברה בטעות במהלך האירוע המפורט בכתב האישום כי האדם בו פגשה ואשר תקף אותה ואיים עליה היה אדם בשם דני, אחד מאחיו של הנאשם. אלא שלאפשרות זו אין לטעמי כל חשיבות להכרעה בסוגיות המונחות לפתחי. אילו היה הנאשם טוען כי מדובר בטעות בזיהוי וכי המתלוננת פגשה למעשה בדני ולא בו, ודני הוא שביצע את העבירה, היה לדמיון בין האחים חשיבות רבה היותר והיה עלי לבחון האם בפועל אכן התרחשה טעות מעין זו, אלא ששאלת הזיהוי אינה עומדת כלל על הפרק מאחר והנאשם עצמו אישר הן במענה לכתב האישום והן בעדותו לפני כי הוא זה שפגש במתלוננת באותו ערב והתעמת עמה. אשר על כן, האפשרות כי טעתה לחשוב כי מדובר באחד מאחיו אינה חשובה כלל ועיקר, ואין כיום כל מחלוקת כי מדובר באירוע בו היה מעורב הנאשם ולא אף אחד אחר מבני משפחתו.

ההגנה אינה כופרת בממצאים אלה, אך סבורה כי לאפשרות לפיה חשבה המתלוננת בטעות כי מדובר בדני, ולא בנאשם, מבססת מניע לתלונת שווא, במטרה לנקום בדני על אותו אירוע קודם בו האשים אותה בגניבת שרשרת. אלא שגם אם תילקח בחשבון האפשרות כי אותו עימות קודם אכן היה עם דני וכי המתלוננת סברה גם הפעם כי מדובר בדני, הרי שבנסיבות העניין מדובר לטעמי בטענה מופרכת ומשוללת כל יסוד. ראשית, אזכיר בהקשר זה את הרושם האמין שהותירה בי עדותה של המתלוננת, אשר לא הסתירה כלל את אותו עימות קודם סביב השרשרת ודיווחה עליו כבר ביום האירוע בהודעתה המפורטת נ/2. שנית, אזכיר כי לדברי כל העדים, לרבות עדי ההגנה, מדובר היה בעימות ישן שהתרחש שנים אחדות בטרם המפגש המתואר בכתב האישום, כך שאין כל סיבה להניח כי דווקא מפגש אקראי זה שימש בידי המתלוננת על מנת לנקום בגין אירוע ישן שהסתיים זה מכבר. שלישית, הנאשם עצמו מאשר כי התעמת עם המתלוננת בעודו בגילופין ואף קילל אותה, כך שדברי המתלוננת לא נמסרו בעלמא, והאפשרות כי הפלילה את הנאשם על לא עוול בכפו אינה עולה בקנה אחד עם הרושם האמין שהותירה בעדותה. לפיכך, התזה לפיה מדובר בתלונת שווא שהוגשה מתוך רצון לנקום בנאשם או במי מאחיו בגין אותו עימות קודם אינה משכנעת כלל ועיקר ואינה יוצרת ולו בדל של ספק באחריותו של הנאשם. אחריותו אך מתחדדת לנוכח התנהלותו עובר למעצרו ולאחריו, עת ניסה באופן שקרי להרחיק את עצמו מהמתלוננת ומהעימות עמה, ואך בדיעבד, בבית המשפט, מסר גרסה כבושה לפיה התעמת עם המתלוננת אך לא עבר כלפיה עבירה. אפנה כעת לדון בנושאים אלה.

גרסת הנאשם:

על פי המפורט בדו"חות ת/4 ו-ת/5, שערך הסייר סלים עבד אל האדי, עוכב הנאשם זמן קצר לאחר הגעת השוטרים לאזור האירוע. הסייר החל סורק את הרחובות הסמוכים לאזור האירוע, בהתאם לכיוון המשוער של הימלטות התוקף, על פי דברי המתלוננת, ובשלב מסוים הבחין בנאשם, שהוא לבוש בבגדים דומים לאלה שמסרה המתלוננת. על פי האמור בדו"ח ובעדות השוטר, ברגע שהבחין הנאשם בניידת וראה שהשוטר מסתכל לעברו, הוא החל נמלט בריצה לאורך הרחוב. השוטר ירד מהניידת, רץ בעקבות הנאשם וצעק לו "משטרה, תעצור", אך ללא הועיל. בשלב מסוים ניסה הנאשם לקפוץ מעל לגדר אחד הבניינים, אך השוטר הצליח לתפוס בחולצתו ולעכבו. בחיפוש שנערך על גופו לא נתפס דבר, וגם סריקה אחר חפצים כלשהם, מסביב לבניינים הסמוכים למקום לכידתו, לא הניבה תוצאות. מהנאשם נדף ריח של אלכוהול, והוא אף ציין במפורש, כאמור בדו"ח העיכוב ת/5: "אני שיכור, לא הבנתי כלום".